הצעה לטור בלעדי עבור "זמן ישראל":
מאז השבעה באוקטובר יצאו א.נשי המילואים לחודשים ארוכים מהבית. רגע היו ורגע נעלמו לשבועות בלי לחזור הביתה, וכשחזרו היו עייפים, מותשים מקרבות ומאובדן חברים, מלאי תחושת שליחות ונחישות להמשיך במשימה. ואז החלו לחזור בהדרגה. החזרה אל הבית משדה הקרב לא קלה, אז מה צריך לעשות כשאבא או אמא חוזרים מהמילואים הארוכים?
מאז השבעה באוקטובר יצאו א.נשי המילואים לחודשים ארוכים מהבית. רגע היו ורגע נעלמו לשבועות בלי לחזור הביתה, וכשחזרו היו עייפים, מותשים מקרבות ומאובדן חברים, מלאי תחושת שליחות ונחישות להמשיך במשימה – עד להשבת הביטחון ליישובי הצפון והדרום. בת הזוג, בדרך כלל, לעתים בן הזוג נשארו להמשיך בחיי היומיום הרגילים. אלא שדבר לא היה 'רגיל'. הטילים, האזעקות, קולות ה"בומים" ועצירת מערכת החינוך – כל אלה העלו קשיים חדשים שצריך היה להתמודד איתם בבית, בצד דאגה מצמיתה לאבא או לאמא, לבעל, לבן שנלחם. כולם פעלו תחת מצב טראומה מתמשך.
ואז החלו לחזור , טיפין טיפין, בהדרגה, תחילה לחופשה בת מספר ימים, אחר כך לרגילה ולבסוף שחרור ממילואים עם צו 8 ביד לעוד מספר שבועות או חודשים. החזרה אל הבית משדה הקרב לא קלה. היכולת לישון לילה בלי להיות עירני לאפשרות התקפה ובעיות היומיום של הילדים. כך למשל גבר, שחזר הביתה לחופשה אחרי שלא היה בבית שבועות, היה מבולבל בבקרים ולא ידע איך להכין את הילדים לבית הספר, אחרי הצהריים מי מהם הולך לאיזה חוג, מה סדר היום שהתגבש בזמן שלא היה בבית ומה הם אוהבים לאכול אחרי שבועות שבהם לא היה איתם.
נוסף על כך הצורך להתייחס לחרדות של הילדים, לכעסיהם, לבת זוג שהייתה אמא וגם אבא בתקופה כל כך קשה וכעת כל מה שהיא רוצה זה לפגוש את בעלה ולהוריד הילוך. אך זה לא מתאפשר: הוא עדיין טרוד בעולמו הפנימי, מנסה לעכל את מה שעבר ואמור לחזור אליו בעוד יום או חודש, הרעש, הריח, הפחד התמידי, השינה הטרופה והאוכל מלא החול. יחד עם זאת הרעות האמיצה שיכולה להיות רק בין אנשים, שנלחמים ביחד ותלויים זה בזה . גם הוא רק רוצה להוריד הילוך אך לא יודע כיצד לעשות זאת.
הילדים והילדות מודעים היו היטב לעובדה שאמא או אבא בסכנה. אבא חסר להם מאוד, אמא הייתה טרודה ולפעמים עצבנית או עצובה. הילדים חשים את ההורים ואת חוסר האונים, ומתוכם עולה כעס. אולם בזמן מצוקה הם חוששים להעלות את הכעס מכיוון שהם חשים שלאמא גם כך קשה. לא בהכרח הם מתנהגים כך מתוך אמפטיה לאמא, אלא שברובד לא-מודע הם מבינים שכרגע עליהם לשמור עליה כדי שתוכל להמשיך לטפל בהם.
זהו מנגנון שרואים אצל ילדים וילדות ובני.נוער הנמצאים במשפחות העוברות טראומה כמו גירושין, מחלה פיזית או נפשית של בן משפחה או מצוקה כלכלית. אותו מנגנון מופעל גם כשאבא במילואים ויש דאגה למצבו. את הכעס הזה מבטאים הילדים כשאבא חוזר ממילואים. כל מה שהוא רוצה זה חיבוק נעים והילד.ה קופצים עליו, מרביצים לו כשהם בני שלוש, צועקים עליו כשהם בני עשר ומתעלמים ממנו כשהם בגיל ההתבגרות. יכולות לעלות התנהגויות של בכי, התקפי זעם, חוסר רצון ללכת לבית ספר, היצמדות לאבא ואז התעלמות ממנו. חוסר סבלנות משתלט על המשפחה.
אז מה צריך לעשות?
החזרה הביתה, אם לחופשה ואם להפוגה עד המילואים הבאים, צריכה להיות עם סבלנות רבה בקרב שני ההורים – גם זה כלפי זו וגם כלפי הילדים. השאיפה לכך שבן הזוג יגיע ומיד ייקח על עצמו את המטלות שהיו קודם שלו אינן מציאותיות. הוא צריך זמן להסתגלות וצריך לאפשר לו את זה.
השאיפה שאבא יהיה איתי מיד, שלא אלך לבית ספר, שישחק איתי וימלא את מה שחסר, הצורך הלא-מודע לכעוס עליו וגם לאהוב אותו מבלבלים מאוד. כשאנו נפצעים נכנ הגוף לפעולה מיידית כדי לחסום את זרם הדם ולהביא לפצע חומרי הגנה מזיהום והחלמה. אנו מחטאים את הפצע וחובשים אותו, אך הוא לא נפרא מיידית. קיים תהליך שלוקח זמן על מנת שהפצע יתרפא וייעלם. כך גם כאשר אבא חוזר ממילואים צריך זמן הסתגלות למצב החדש. ממצב שבו האם הייתה המחליטה, העושה ומקור הנחמה היחיד כעת שוב יש שני הורים, והסדר החדש שהתקבע הופר שוב.
שיחה עם בת הזוג לגבי ציפיות בתהליך החזרה הביתה חשובה מאוד. כדאי לחזור בהדרגה לתפקוד עם הילדים, לדעת שצריך עוד יום או שבוע כדי לאפשר לאבא להיקלט מחדש במערך המשפחתי. עם הילדים כדאי שאבא ייכנס לטיפול בהם בשוטף עם מתן זמן פרטי לכל ילד. לקחת אותו החוצה לאכול גלידה, לבאולינג או לסרט. למתבגרים.ות צריך להציע לצאת לבית קפה או למסעדה. צריך לתת מקום להתרגלות מחודשת. הזמן הנדרש לכך תלוי בזמן שבו לא היה אבא בבית ובמה שעבר במלחמה. חלק מהאבות חוזרים עם טראומה ברמות שונות, ולכן חשוב מאוד לבקש מיידית מענה מקצועי. ככל שהמענה יהיה מהיר יותר, כך יש יותר סיכוי להחלמה מלאה.
סבלנות, שיח, הצבת ציפיות הדדיות והרבה אהבה יעזרו למעבר קל יותר מאבא במלחמה לאבא שוב בבית.