פורסם בזמן ישראל

החגים חלפו עברו ונראה שאנחנו חוזרים שוב אל שיגרה מבורכת ו"הכול חוזר לקדמותו", בדיוק כפי שהיה בכל שנה אחרי סכות, עוד לפני שפרצה מגפת הקורונה.

נכון אבל גם לא נכון.

לא ניתן למחוק את השפעת המגפה עלינו כיחידים ועל החברה כולה.

תקופות הסגרים, הבידודים הרבים, הפחד הגדול, האיבה שפשטה בין קבוצות: בעד ונגד השלטון, בעד ונגד חיסונים, בעד ונגד מסכות. האלימות שהחריפה בכבישים, נגד מורים, נגד נהגי אוטובוס, נגד רופאים ועובדי מערכת הבריאות – אלה היו וגם נשארו צרובים בזיכרון. לא ניתן לומר ש"ניצחנו את הקורונה" כי גם אם אחוזי ההדבקה מתייצבים וגם אם מתמעטים החולים הקשים, השפעות הקורונה נשארו איתנו. נשים וגברים שאבדו את עבודתם ומקור פרנסתם מתקשים לחזור לחוש משמעותיים בתוך המערך המשפחתי-חברתי. מתרבים הסובלים מדיכאון ומכוונות אובדניות. כמו סכין חדה חתכה הקורונה בבשר החי של מבנה המשפחה ומעמד ההורים. כמו לאחר חיתוך בסכין ניתן לתפור את הקרעים אבל הם לא ישובו לקדמותם.

בעיקר נשארים צרובים הבדידות ותחושת הפחד והכעס אצל ילדים ומתבגרים. הפניות לטיפול נפשי ציבורי ופרטי עולות וגואות. חרדות קשות, דיכאון, פגיעה עצמית ואובדנות, הפרעות אכילה, קושי לחזור לרוטינה לימודית – כל אלה נעלמו אצל חלק  אבל נשארו והחריפו אצל אחרים.

אחת המשמעויות הקשות שהתרחשו בימי הקורונה היא ההישאבות לרשתות החברתיות. לעתים אני מתקשה להאמין עד כמה אנחנו, המבוגרים, לא מבינים את רזי השימוש בהן. כן, יש ברשתות חיובי: הן מאפשרות חיבור, העברת מידע, חשיפה לרעיונות ודרכי חשיבה מעבר לתרבות המקומית. יחד עם זאת מתרחשת בהן חשיפה לאלימות מקומית וכללית, חשיפה לפגיעות מיניות, להוקעה וחרם הגורמים לפגיעות רגשיות קשות. יותר ויותר ילדים ובני נוער מדווחים על חרם והוקעה שהם עוברים מה שמביא להסתגרות, הימנעות מבית הספר ומחוגים  ושקיעה חריפה יותר אל "חברים" וירטואליים המספקים את הצורך האנושי הבסיסי בקשר בין-אישי בצורה חלקית ולא מתאימה.

עלינו לקבל את העובדה שהתפתחות ושינוי מתרחשים בתהליך ספירלי. הם נשענים על הקיים ומשמרים חלקים ממנו וגם מכניסים למערכת שינויים מסוימים. כך בכל שנה אנחנו "חוזרים אל השגרה אחרי החגים" אבל היא מעט שונה: אנחנו מבוגרים בשנה, המטרות שלנו ושל הילדים משתנות מעט, היכולות להגשים את החלומות עברו גם הם תהליך של התחזקות או החלשות. ועלינו להסתגל אל השינויים שחלו בנו ובסובבים אותנו. לדוגמה, בחגים השנה נסענו שוב לחו"ל אבל לא כל המקומות פתוחים בפנינו ללא חיסון, קיימים שיבושים קשים בזמני המראות, טיסות מתבטלות וכבודה לא מגיעה.

המערך התעסוקתי- חברתי השתנה גם הוא. בבתי הספר נעלמו חלק גדול מהמורות והמורים, על המנהלים לדאוג בצורה וירטואוזית למלא את הכתות בכוח הוראה ראוי, וזה לא תמיד מתאפשר. יותר ילדים וילדות מתקשים להחזיק מעמד במסגרת בית הספר ולהגיע בזמן, להביא את הציוד ולהכין את המטלות או ללמוד במהלך השעור. אלה דורשים יותר מעורבות הורית שלא תמיד מתאפשרת. עולים חוסר סבלנות וכעסים כאשר ההורים מנסים להחזיק "כדורים פורחים באוויר" ולמלא את כל המשימות המוטלות עליהם: פרנסה, דאגה לבריאות פיזית ונפשית של עצמם ושל הילדים, תפקוד יעיל שלהם בעבודה ובבית ושל ילדיהם בבית הספר ובחוגים, תפקוד חברתי ומעל לכול השגחה צמודה על התכנים וזמני השימוש באינטרנט של הילדים. ההורים מלאי רצון טוב אבל לא תמיד מצליחים לעמוד במשימה.

סלבדור מינושין, מטפל משפחתי יהודי ארגנטינאי-אמריקאי שחי  ופעל עד שנת 2017 היה הראשון שדיבר על חשיבות מבנה המשפחה ופיתח את שיטת הטיפול המשפחתי המבני העוסקת בקשיים בתוך המשפחה באמצעות מיפוי הקשרים שבה. לדבריו המשפחה משולה לבית. ההורים מהווים את הגג המגן על הילדים ושומר עליהם כמפני מה שקורה בחוץ שלא יפגע בהם. מטבע תפקידם ההורים הם אלה ששמים גבול לילדים ושומרים אותם בתוך המשפחה עד שיוכלו לצאת ממנה  בביטחון ומתוך תהליך התפתחותי תקין (מינושין, 2003).

בעקבות הקשיים שעלו בקורונה, כאשר ההורים כורעים תחת הנטל של הצורך לתפקד בכל החזיתות הם לעתים מתעייפים וקורסים. הילדים חשים למלא את החסר ולמלא תפקיד של "ילד הורי" כזה שחש אחראי על אחיו ואחיותיו. הוא דואג לעזור להורה שנשאר לתפקד אבל גם מבקש שיכירו במיוחדות ובכוח שלו. המערכת המשפחתית נכנסת לסחרור. כולם סובלים מהמצב ובעיקר הילד או הילדה שלקחו את תפקיד ההורה. לאחר זמן קצר הם עלולים לשקוע לחרדות ולדיכאון קשים ולמצב של פגיעה עצמית כדי להיחלץ, בצורה לא מודעת מהתפקיד הלוחץ שאינו מתאים לכוחות הנפשיים שלהם.

עלינו להבין כי הקורונה די מאחורינו אבל לא לגמרי, ורק עכשיו עולים ומתגברים השינויים שחלו בעקבותיה בשוק העבודה, בהיבט החברתי ובעיקר בהיבט של בעיות נפשיות שהתגברו אצל מבוגרים וילדים.