"פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל" מאת נטע ענבר-סבן בהוצאת צמרת 2019

את ד"ר אריך נוימן כבר הכרתם בפרק על הפחד מהנשי. נוימן היה עסוק במוסר פנימי וחיצוני של אינדיבידואלים וקולקטיבים וכתב על כך ספר בשם "פסיכולוגיית מעמקים ומוסר חדש" (נוימן, א'. תשכ"ד). מסיבות שאפרט בהמשך יצר הספר כעס ואנטגוניזם בקהיליית הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. הספר יצא זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה והיה קשה מאוד לעיכול בחלק מדבריו. עם הזמן התבררה חשיבות דבריו של נוימן.

הוא עסק בצל הפרסונלי והקולקטיבי וטבע מושגים חדשים וחשובים בנושאי מוסר אישי ולהקתי. את המוסר הפנימי תופס נוימן כ"קול פנימי" הייחודי לכל אדם באשר הוא. הקול הפנימי מכוון את האדם להתפתח לפי נפשו ונשמתו — העצמי שלו. כיוון שהוא מכוון לנפשו, המוסר שלו יכול לעיתים להיות מנוגד למוסר החברתי-קולקטיבי. בספר מביא נוימן את דעתו ואת הגותו על סוג של מוסר חדש, שונה ממה שהיה מקובל עד אז. עד אז קבעו את ערכי המוסר דתות, בעיקר אלו המונותאיסטיות. הקביעה הייתה חד-צדדית ומכוונת להראות כי קיים "נכון ראוי וצודק" לעומת "שגוי, לא ראוי ולא צודק", "מותר" לעומת "אסור","טוב" לעומת "רע".

את כל מה שכוהני הדתות המונותאיסטיות — יהדות, נצרות ואסלאם — ראו כרע היה צריך האדם להכניס אל הלא מודע שלו. זאת תוך שימוש במנגנוני הגנה מסיביים כמו הדחקה, הכחשה והשלכה. כך נוצר אדם "פלקטי", חסר עומק, ללא רבגוניות ורבדים באישיותו. ואם לא? או אז יבוא עונש גדול בעולם הזה ובעולם הבא על האדם, על משפחתו ועל כל להקתו. חלק מהאדם הוא צילו, טען נוימן, אבל לא רק. לכל אינדיבידואל נטיות, רצונות, שאיפות ודרכי התנהלות משלו. אם ננסה להכניס את חברי הלהקה הלהט"בית, למשל, למערכת מוסרית אחידה שאינה מכירה בצורכיהם, הם ייאלצו להתכחש לעצמי שלהם ויחוו סבל רב. על פי אמות המוסר של הדתות המונותאיסטיות, אם לא יתעלמו אותם גברים ונשים מנטייתם המינית הביולוגית — יוצאו להורג, פיזית או נפשית:

הם יוקעו ולא יוכלו להינשא כדין, לאמץ ילדים ולהקים משפחה, לפחות בחלק מהמדינות. חוקים שנקבעו לפני אלפי שנים, אומר נוימן, הפכו לאוניברסליים ונצחיים ואינם מביאים בחשבון את ההתפתחות האנושית והתרבותית שחלה מאז. אבל לא רק דתות הוקיעו את השונה. עד המחצית השנייה של המאה העשרים בני האדם היו צריכים להיות, לחשוב, להתלבש ולהתנהל על פי קוד קבוע ואחיד. לתרבויות ה"מפותחות" היה קשה מאוד לקבל את האחר — למשל היחס לאפרו-אמריקאים, כפי שהם נקראים היום, או ל"שחורים", כפי שנקראו בעבר. מלחמת האזרחים האמריקאית שנגעה לחירות השחורים , אבל רק באמצע המאה העשרים החל תהליך מואץ 1865הסתיימה בשנת של נתינת זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא התייחסות לצבע עורם. עד אז אסור היה לשחורים להינשא ללבנים, ללמוד איתם בבתי הספר.

נחקקו חוקים שנועדו למנוע מהם להצביע, אסור היה להם להיות בשטחי ציבור המיועדים ללבנים (בתי חולים, מסעדות, גינות משחקים, מקומות מגורים). הם שירתו בצבא ביחידות מופרדות מיחידות שבהן שירתו חיילים , שלוש שנים בלבד לפני שנולדתי, סירבה אישה שחורה 1955לבנים. בשנת בשם רוזה פארקס לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן ונעצרה בשל כך. קשה להאמין, אבל השכנוע הפנימי העמוק של החברה האמריקאית הלבנה והשלטת באותה תקופה היה כי כל מה שאחר הוא מוקצה, רע, מפחיד ומאיים מעצם היותו שונה. רק משחל שינוי מסוים בגישה הזו הפכו ה"שחורים" ל"אפרו-אמריקאים" (ויקיפדיה, הערך "אפרו-אמריקאים").

סוציאליזם וקומוניזם השתלבו היטב בתפיסה הזו שבה "כל מי שאינו כמוני — הוא אויב". הקומוניזם החל כשיטה כלכלית-חברתית מתוך הגותו של הפילוסוף-כלכלן קרל מרקס. עד מהרה הוא הפך לכלי רצחני בידי שליטים בעיקר ברוסיה ובסין. אני רואה את ההשפעה הקשה ביותר של הקומוניזם בעובדה שניסה לחסום את החשיבה האישית, את הרוח והנפש, לכבול את העצמי. ואם לא תצליח חסימת הרוח הרי שייתפס הגוף, ייאסר, יעונה ויומת בשם האידאולוגיה. זכורני שקראתי בספר "ברבורי פרא" מאת ).

הספר הוא רומן אוטוביוגרפי היסטורי 1991הסופרת רונג ג'אנג (ג'אנג, של סופרת ממוצא סיני על שלוש נשים בסין: סבתא, אם ובת. כל אחת מהן הייתה נתונה למערכת חוקים נוקשים של החברה בשנים שבהן חיה. בתקופת חייה של הסבתא רגליים קטנות אצל נשים נחשבו יפות ואימותיהן של הילדות הקטנות שברו במכוון את כפות הרגליים של בנותיהן בהיותן רכות בשנים. הרגליים נקשרו והודקו כך שלא תוכלנה הבנות ללכת אלא לדדות בלבד, על פי צו היופי באותה התקופה. וייתכן שגם מתוך כוונה להשאיר את הנשים תלויות פיזית בגברים. נישואין כפויים של נשים מסיבות כלכליות בידי אביהן היו אירוע תדיר בסין והוא מתואר בהקשר של האם בספר.

הנכדה חיה בתקופה הקומוניסטית. קראתי את הספר לפני שנים, אולם עד היום אני זוכרת סצנה אחת ממנו, לא ארוכה אולם מכוננת מבחינתי. זו הסצנה שבה מקישים על דלת ביתה של הנכדה והיא ממהרת לזרוק את השירים שכתבה לאסלה ולהעלימם. היא פחדה פן תיתפס חושבת מחשבות שאינן עולות בקנה אחד עם המותר לה על פי דין המפלגה. בשנות השישים של המאה העשרים החל גל של מחאה תרבותית נגד החשיבה המוכתבת מלמעלה. "ילדי הפרחים" — ההיפים — ומרטין לותר קינג והתנועה הלא אלימה לזכויות השחורים שעמד בראשה היו רק חלק מגל עולה, גל של הזכות לחיות, לחשוב ולהתנהג על פי העצמי.

הזכות הבסיסית להקשיב לקול הפנימי בניגוד לזה החיצוני — כפי שאמר נוימן. המאבק היה קשה כיוון שנוצר איום על תפיסת עולם בסיסית הקיימת בכל להקה, זו של הצורך באחדות: אם כל אחד יהיה מה שהוא רוצה יתפתח כאוס, ניהיליזם, לא יהיו חוקים שלאורם ניתן יהיה לנהל את להקות האנשים — זו הייתה החרדה. מה הביא לעלייה הזו במאבק לאינדיבידואליות שנוימן, בדבריו על חשיבות ההקשבה לעצמי ולמוסר הפנימי, היה חלק ממנה? ייתכן שעוצמת האמירה שהשונה והייחודי הוא רע הייתה בין הזרזים לשינוי.

מלחמת העולם השנייה נשענה על התפיסה שיש להשמיד כל מי שאינו לבן, גבוה ונאור — בן לגזע הנאצי. אותה עוצמה באה לידי ביטוי גם בתפיסות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות וביישומן המחריד. מתוך ספירלה של התפתחות בצד ויסות ואיזון עלתה התנגדות למוסר הישן הקולקטיבי. אנשים יצאו למאבק למען הקשבה לקולות פנימיים אינדיבידואליים — לעצמי שלהם. מהו המוסר החדש על פי נוימן? זהו צו הקול הפנימי של אדם, האותנטיות שלו, קולו של העצמי הרוצה לבוא לידי ביטוי. לא, זה לא יביא לכאוס.

ראשית, מפני שהמוסר החדש אינו מוציא את המוסר הישן אלא גורס שיש להתחשב גם בו — בחוקי הלהקה. ועוד סיבה: ככל שיש יותר מקום לאינדיבידואליות אישית, כך יש יותר מקום ולגיטימציה לאינדיבידואליות של האחר ולקבלתו. מתוך הניגודים מתגוון ומועמק הפסיפס האנושי. הוא נעשה מובחן, מדויק ויעיל יותר למען הלהקה וחבריה, שהרי אם כולנו היינו חוטבי עצים או מנהלים, הייתה הלהקה שלנו חסרת יציבות ולא היינו יכולים לחיות בה. לא, אין "לזרוק את המוסר הישן לפח". עלינו לשלב בינו לבין זה החדש, בין צו הלהקה לבין צו העצמי, ולהקשיב לקול פנימי הכולל את שניהם. המוסר הפנימי כולל הסתכלות וקבלה של העצמי וגם של הצל שבנו.

לא עוד משליכים בצורה מסיבית וקולקטיבית את הצל, אלא מכירים בו כשלנו ומתמודדים איתו. חלק מהסיבה שספרו של נוימן הרעיד את אמות הסיפים הייתה העובדה שהוא דיבר על להקות המשליכות את צילן זו על זו: הנאצים השליכו את הצל שלהם על העם היהודי — את זה היינו יכולים לקבל וגם אנחנו השלכנו את הצל שלנו — הרוע והאכזריות — עליהם. את זה לא יכלו היהודים והישראלים לקבל כל כך מעט שנים אחרי השואה, וכאמור יצא קול מחאה גדול נגד הספר. אם כן המוסר החדש גורס כי אנחנו שונים.

איננו אחידים כמו בתפיסה הישנה ולכל אחד מאיתנו האישיות, העצמי, רוחו ונפשו — וטוב שכך. תפיסה של שוויון טוטלי לא תשרוד, כיוון שהשוויון מוחק ניגודים, ואם אין ניגודים — לא יהיו חיים. כולנו מכירים בכך שפעילות לבבית תקינה נעה בגליות למעלה ולמטה, וכי קו ישר בבדיקת א.ק.ג מורה על מוות. גם הפעילות המוחית שלנו מבוססת על מעבר חשמלי בנוירונים בין מינוס לפלוס, ואילו היה שוויון תמידי ביניהם היינו מתים. אני מוצאת כי המאבק לשוויון מגדרי צריך להיות מדויק יותר. נשים וגברים אינם שווים: החל מקיומם של איברי רבייה ומין שונים וכלה ביכולות שונות לראות, להכיר ולנהל את חיינו. לכאורה אלה לא אמירות שהן פוליטיקלי קורקט. מיד אסביר את כוונתי: בני האדם אינם שווים, זו גדולתנו במארג הלהקות שבהן אנחנו חיים ומכאן כוחנו. נשים וגברים, גבוהים ונמוכים, אינטליגנטים רגשית ואינטליגנטים שכלית, מכוערים ויפי מראה, ילדים וזקנים. כל אלה אינם שווים אבל חשובים, ועליהם להיות שווים בזכויותיהם. השוויון בזכויות הוא החשוב. לא כתוצאה משוויון במהות אלא מתוך הכרה כי כולם חשובים באותה מידה לקיומנו וכולם שווים לפי החוק. אינדיבידואציה אצל נוימן באה לומר כי לכל אחד קול ייחודי המכבד את קולו של האחר.

מי מפעיל את השינוי בתפיסות הלהקה? מי הראשון שאומר: "אחריי"? איזה אדם עליו להיות ואילו סיכונים הוא לוקח על עצמו? זהו נושא שנוימן עוסק בו כאשר הוא מדבר על המוסר החדש: נחוץ אדם שיישא את דגל השינוי, שימשוך קדימה לעבר התפתחות מוסרית, אדם המבטא את הקול הפנימי המביא לטרנספורמציה. בכל אחד מאיתנו קיים קול כזה, אומר נוימן, אלא שנחוץ אדם שיישא את הדגל לפני האחרים ויתווה את הדרך לשינוי. רבים היו החלוצים בימי האנושות, כך היא התקדמה. יש לשער שהראשון קע. זאת כיוון ּשאמר שאת בשר הצבי שנצלה בשריפה אפשר לאכול — הו שזה היה חריג, לא על פי המסורת. אחד ועוד אחד ניסה, האמיצים, ולא מתו. בהדרגה החלו כולם לאכול בשר שנצלה בשריפה אקראית. מאוחר יותר יזמו את המדורה. הראשון שנסע במכונית בדרכי העפר של העיירה היה ודאי אפוף הערות וטינה. החוששים מהחידוש אמרו ודאי כי הדבר יביא רק אסון, לא ניתן לסמוך על מכונית פן תתקלקל והסוסים משרתים אותנו כה טוב. המכוניות אומנם בעייתיות היום, אולם מי יעדיף לרכוב על סוס לעבודה? "ואף על פי כן נוע תנוע!" זו אמירה המיוחסת לגלילאו גליליי, שהיה פיזיקאי ואסטרונום איטלקי שחי מאמצע המאה השש-עשרה ועד אמצעה של המאה השבע-עשרה. הגותו הייתה בגדר כפירה באלוהים ועל כן הוא נשפט על ידי האינקוויזיציה ונענש. גם צ'רלס דרווין שחי במאה התשע-עשרה נחשב לכופר כיוון שקבע כי האדם לא נברא בצלם אלוהים אלא התפתח מקופים. עד היום ישנן להקות, גם כאן בישראל, אשר כופרות בתהליך האבולוציה ונמנעות מללמד את חבריהן עליו. אותם קולות נשמעים היום כאשר מדברים על פיתוח בינה מלאכותית ורובוטיקה: "הם ישתלטו עלינו", "הם יתקוממו נגדנו ויהרגו את כולנו או יכניסו את כולנו למיכלים וישתמשו במוחות שלנו". כל הצל — כל הרוע שלנו — מושלך על החידושים, על מה שאיננו מכירים ושעלול לערער את הקיים המוכר. נחוץ פורץ דרך כדי להביא שינוי, ודרכו אף פעם אינה קלה. העם היהודי נתפס כפורץ דרך בנושאי המוסר ולפחות על פי דעת חברי הלהקה היהודית הוא עם סגולה:

ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים יד ב).

על כך נסב חלק מהשיח הציבורי: צבאנו צריך להיות מוסרי מצבאות אחרים, עליו להתחשב יותר באוכלוסייה כבושה, עלינו להיות הומנים יותר. ויש השואלים אם אכן אנחנו כאלה או ש"הסתאבנו" ואנו צבא ככל הצבאות. לעצם הדיון חשיבות רבה כיוון שהוא גורם לנו לחשוב ולבחור, בכל פעם מחדש, איך ברצוננו להיות. עמנואל לווינס, פילוסוף יהודי, גם הוא דן בשאלת המוסר וההתחשבות באחר מנקודת מבט שונה. על כך בפרק הבא.