מתוך הספר:

"פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל" מאת נטע ענבר-סבן

 
עוד בשחר ההיסטוריה להקות נשים וגברים ראו אלו באלו משהו שהוא "לא אני", משהו אחר, שונה. למשל, נשים יכולות לחלות במחלות משונות שגברים לא יכולים לחלות בהן — מחלת ההיסטריה למשל. ביוונית עתיקה המילה היסטריה משמעה רחם. על פי תפיסתם של הגברים הם לא יוכלו לחלות בה כיוון שאין להם רחם. פריצת המחלה יוחסה להימצאות הרחם ומכאן הסיקו כי רק נשים סובלות ממנה. המחלה תוארה כבר על ידי אפלטון והיפוקרטס והיא באה לציין מצב גופני-נפשי שבו האישה סובלת מעצבנות, חוסר שינה, התעלפויות, התכווצות שרירים, קוצר נשימה וקושי להתנהל במצבי לחץ. היא מיוחסת לנדידת הרחם בגופה של האישה עד להגיעו לחזה, שם הוא חונק אותה. תיאור ציורי להפליא. ואיך מרפאים את ההיסטריה? לפני פרויד המליץ היפוקרטס, שהיה רופא, לרפאה על ידי קיום יחסי מין עם כמה שיותר גברים. היסטריה קושרה למיניות על ידי רופאים רבים אחרים במשך ההיסטוריה עד שהגיע זמנו של פרויד (ויקיפדיה, הערך "היסטריה נשית"). גם פרויד, גאון שהביא אותנו אל סיפן של תפיסות והבנות חדשות לגבי התנהלותנו בעולם, היה כלוא בפחד מהנשי. אצל פרויד בא פחד זה לביטוי בהנחתת הנשים. בראייתן כ"היסטריות" קבע פרויד שהתנהגות "לא הגיונית" של חרדה ומתח היא נחלת הנשים בלבד, מעצם רחמן והביולוגיה שלהן. חלק מהדיאלוג בין העיקרון הנשי, המטריארכט, לעיקרון הגברי, הפטריארכט, ניזון מפחד – פחד של הגברי מהנשי. פחד מהנשי? האומנם? בספר בראשית מתוארת האישה הקולקטיבית – חוה – כחוטאת את החטא הראשוני. לא רק ששמעה לדברי הנחש, לא התאפקה ואכלה מהפרי האסור, אלא גם כדי לחלוק בחטא פיתתה את אדם. חוה מתוארת כחלשה ומתקשה לדחות סיפוקים וכנתונה להשפעות רעות, אולי גם מתוך טיפשותה (בראשית ג א-יג). זהו תיאור המאיר את האישה הקולקטיבית באור גרוע מאוד. גם אדם "לא יוצא טוב כל כך" מהתיאור: חסר אישיות, נתון להשפעות וחסר חוט שדרה. אבל אדם נהנה מן הספק. רק האישה וכוחה המאגי הביאו אותו לחטוא כלפי אלוהים. עד היום מלאה התקשורת שלנו בדיונים על כוחה המאגי של האישה לפגוע במוסריותו של הגבר. כאשר היא הולכת עם כתפיים או ברכיים חשופות או שרה באוזני גברים היא "מכשפת" אותם. הגברים נתפסים כ"תינוקות שנשבו" — חסרי רצון או הבנה של מה נכון עבורם. האם ייתכן כי חוה הייתה סקרנית, נועזת ופורצת גבולות? האם ייתכן כי ההעזה שלה היא זו שאפשרה יציאה מהקיבעון של גן עדן ויזמה את התפתחות המין האנושי? העונש שקיבלו היא ואדם כלל הבאת ילדים לעולם. אומנם "בעצב" ייוולדו ילדים אלה, אולם עד אז לא היה מדובר כלל על המשכיות המין האנושי.

בספרה "חוה ולילית" (אברבנל, 1994) עוסקת אברבנל בכפילות שביחס החברה בכלל והגברים בפרט אל דמות האישה: מצד אחד האישה נאמנה, אשת איש מסורה, מוכנה לוותר על צרכיה ולשים את בעלה ואת ילדיה בראש סדר העדיפויות שלה. מן הצד האחר נחווית האישה כרעה, תככנית, חסרת גבולות, מופקרת ובעלת כוחות אפלים מיסטיים — היא קרויה לילית במסורת היהודית. גם כאן מופיע אותו עיקרון שבו דנתי בפרק על השפעות בין-תרבותיות. המונח "לילית" כנראה אין מקורו ביהדות. הוא לפני הספירה, האמינו 2400לקוח כנראה מהתרבות השומרית. אז, בשנת בקיומו של השד "לילו" שהיה סוג של ערפד. בתרבויות המסופוטמיות קיימת ערפדית בשם "ליליתו", המפתה גברים ואינה עוזבת אותם יותר (ויקיפדיה, הערך "לילית"). ומיהי לילית בסיפורי היהודים? היא מופיע באגדות חז"ל ובספר הזוהר, שם היא שדה. על פי אגדות אלו הייתה לילית אשתו הראשונה של אדם, אלא שהיא הייתה אישה סוררת ומורדת ואמרה לאדם כי היא שווה לו, כיוון שכמוהו נבראה גם היא מן האדמה. השניים רבו, לילית מאסה בחייה עם אדם, הגתה את השם המפורש ונעלמה בחלל. על פי תורת הקבלה וספר הזוהר לילית היא אשתו של אשמדאי ומגלמת כוחות רוע, שחור ומאגיה — לב ליבו של הצל האנושי. כל זאת על שום מה? האם בהכרח אישה שאינה כנועה ורואה עצמה שווה לגברים הופכת לשטנית?

בספרו (Neumann 1994) "The fear of the feminine" עוסק נוימן בתהליך ובשלבים בהתפתחות האישה בעולם העתיק ובעולם של היום ומקדיש דיון ארוך לנושא הפחד מהנשי. ד"ר אריך נוימן עלה לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא היה תלמידו של יונג והמשיך בקשר קרוב איתו בכל השנים שלאחר המלחמה. נוימן חשב, כתב, הגה ולימד כאן, בתל אביב. הוא היה פסיכולוג ופילוסוף פורץ דרך ופורה מאוד, מוערך מאוד בעולם. עד גיל חמישים וארבע הספיק לכתוב, אם כי לא תמיד להוציא לאור, רעיונות ותיאוריות רבים שעד היום ממשיכים ללמוד אותם כאן ובעולם. דבורה קוצ'ינסקי, החיה היום בתל אביב, הייתה תלמידתו במשך שנים ארוכות. דבורה קוצ'ינסקי ורינה פורת ממשיכות את דרכו ומחזיקות וחיות גוף ידע מהעמוקים והרחבים הקיימים היום על נוימן וכתביו. שתיהן מעניקות לי מהידע ומהאהבה שלהן לתורתו של נוימן. ראשית יש לומר כי נוימן אינו מגנה את הפחד מן הנשי אלא מנסה להבין אותו. דעתו היא כי הפחד הוא בעצם אחד מפניו האפשריים של העצמי המתפתח. הפחד מבטא את הזרות ואת הרתיעה ממה שעדיין איננו עצמי, מהאחר בתוכי. האחר בתוכי מאיים על האדם אך גם מאתגר אותו ומסמן לו שהגיע הזמן לאינטגרציה עם מה שלא היה מוכר עד כה — הגיעה העת להתפתחות. התעוררות הפחד מן הנשי יכולה אם כך להיות דחף או קריאה להתפתחות. מצב שבו לא היה פחד הוא המצב הראשוני שבו על פי תפיסת התינוק , ובו שולט Participation mystiqueהוא ואימו חד הם. מצב זה נקרא ארכיטיפ האורובורוס — השלמות הראשונית: העולם, האם והתינוק כישות מאוחדת מתמזגים בטוטאליות זה בזה. האם היא חלק בלתי נפרד מן התינוק. עבור התינוק, טוען נוימן, האם בשלב זה היא העולם כולו, גם פנימיותו וגם הגירויים שמחוץ לו. אי לכך היא זו שנושאת עבורו את העצמי. זוהי תלות מוחלטת, הגנה מוחלטת, שבה כל חרדה ולו הקלה ביותר נפתרת על ידי האם הגדולה הזו. בשלב זה לא קיים פחד אלא ביטחון אין-סופי של חיים הרמוניים עם האם. התלות המוחלטת בנשי-אימהי נחוצה להתפתחות, אך מגיע הרגע שבו העצמי מתחיל לכוון את המשך ההתפתחות. בתינוק עולה קריאה פנימית לנפרדות, לוותר על האם. לעזוב אותה וגם להיעזב על ידה. זה הרגע שבו מופיעים הרצון העצמי וההבחנה בין האני לאחר. כאן גם מתחיל הצורך להסתגלות חברתית לדמויות אחרות הנמצאות מחוץ למעגל אם-תינוק. ברגע זה זרעו של האני — האגו — מתחיל לגדול ודוחף ומושך את התינוק אל האב — אל הפטריארכלי — אל העיקרון המייצג את הצורך להשתלב בלהקה המורכבת מאנשים אחרים. הטוטליות של ארכיטיפ האם נוחה ונעימה (גן עדן, אם תרצו), ולכן קשה לעזוב את הקשר עימה. כדי שנוכל לחתוך את הקשר ולבקוע ממנו עלינו להפכו למשהו רע. הקשר עם האם הופך למאיים, לצל, למשהו שצריך להתגבר עליו. אני רוצה לסבר את האוזן באשר לתהליכי היפרדות וגדילה. לשם כך אביא דוגמה שכולנו מכירים היטב. כאשר עברנו את תהליך ההתבגרות יצאנו נגד הורינו באמירת "לא!" גדולה: אתם לא מבינים, לא מקבלים, לא יודעים איך צריך לעשות דברים. בעיקר "לא". אני מבינה עמדה זו כצורך המאפשר את התפתחות הספרציה ובהמשך את האינדיבידואציה. כדי להגדיר את עצמו על המתבגר להתכחש למה שהיה קודם וכך למצוא את דרכו ולהגדיר אותה, תהליך שאינו נעים לנו כהורים ובכל זאת חשוב, כל עוד הוא נעשה במידה. כאם, כאשר התהליך קרה אצל ילדיי נעלבתי, כעסתי, דאגתי, אבל הבנתי. לפחות רוב הזמן. תהליך הצמיחה וההתפתחות מכיל בתוכו כל העת, מרגע הלידה ממש, הפרדה והרחקה בין האם והתינוק. זה תהליך נחוץ מבחינה התפתחותית כיוון שעל התינוק לגדול ולהפוך אדם עצמאי פיזית ונפשית. עליו להתפתח לאדם בעל חשיבה ודעה עצמאיות ובעל יכולות תפקודיות וכוחות אגו לממש את דרכו. כוח העוזר בהנעת תהליך ההפרדה ובמימושו הוא השינוי בעמדת התינוק כלפי האם: לא עוד מושלמת אלא גם בעלת מאפיינים רעים, חשוכים. האם הופכת לנוראה ומפחידה. כיוון שהתינוק קונקרטי בחשיבתו היא מקבלת דמות של מכשפה, אם חורגת, מפלצת או דרקון. עד עתה היה דומיננטי פחדו של הילד מאובדן האם, ואילו עכשיו הפחד הוא מאספקטים רעים, בולעניים של האם. תהליך משלים קורה אצל האם. היא מסרבת לעזוב את תינוקה, להיפרד ממנו ולהעבירו אל דמות אחרת. אימהות חדשות אומרות לי לא פעם כי דע לטפל בו או אפילו יפגע בו. אני ֵהן חוששות שהבעל, אבי התינוק, לא י זוכרת את הפעם הראשונה שבה בעלי, אבי ילדיי, חיתל את בננו הבכור. עמדתי מאחורי גבו והמטרתי עליו הוראות. בעלי הסתובב ואמר לי: "או שאת עוזבת אותי או שלא אחתל את הילד". הלכתי. שלא לדבר על הקושי כאשר עולה הצורך להעביר את התינוק לטיפולה של אישה אחרת, זרה, כדי לצאת לעבודה. התהליך אינו פשוט בעיקר כי לצערנו לעיתים הוא מגובה במציאות קשה שבה המטפלת לא דואגת לילדנו האהוב כפי שאנחנו מצפות. לא רק האם נפרדת ומעבירה את תינוקה האהוב אל אחרים. גם הוא, אחרי החיבור החזק הזה בינינו, מתפתח ומוצא את הרצונות שלו, את דרכו להתנהל בחיים — הוא "מחליט לנטוש את האם". ברוב הפעמים שלב זה עובר תוך התנגדויות הדדיות, מאבקים והסכמות ברמות סבירות. לעיתים לא. אלו המקרים שבהם האם נתלית בתינוקה, נאחזת בו לשם סיפוק צרכיה ולא מתוך דאגה לצרכיו ומביאה לעיוות תהליך ההתפתחות ופגיעה בתינוק ובה עצמה. אם כן, הפחד הראשון מן הנשי מופיע בילדות המוקדמת כחלק מתהליך התפתחות תקין. יחד עם זאת, הוא מעלה רגשות קשים ועמוקים של חרדה, פחד ואשמה הן אצל התינוק והן אצל האם. המשך הדיאלוג בין העיקרון הנשי — המטריארכט — לבין העיקרון הגברי — הפטריארכט — ניזון מפחד זה, מהחרדה ומהאשמה. לנפש התינוק קשה מאוד להתמודד עם האשמה והפחד, ובעזרת מנגנון הגנה הוא משליך אותם על האם, על הנשים כולן, על הנשי. על מנגנוני הגנה ארחיב בפרק הנוגע לכך. לענייננו בשלב זה חשוב כי השלכה זו מוכללת על להקת הנשים כולה ומביאה לתהליך רב שנים, עמוק מאוד וכוללני של יחס אמביוולנטי אליהן. כך אנו פוגשים במשך ההיסטוריה התנהגויות היסטריות של להקת הגברים, התנהגויות ותפיסות המונחות על ידי הפחד המושלך על הנשים ומביאות לראייתן כמכשפות-זונות-תככניות-שטחיות-טיפשות-לא מסוגלות-פתייניות. אני רואה את התהליך הזה כמכתיב את התהליכים החברתיים-תרבותיים שהצגתי בפרק מהמטריארכט לפטריארכט — תהליכים בהתפתחות להקות תרבותיות.

אברבנל, נ'. 1994 "חוה ולילית". בר אילן: אוניברסיטת בר-אילן.

Neumann. E. 1994 “The fear of the feminine”. Bollingen series lxi New Jersey: Princeton university press