פורסם באתר "פסיכולוגיה עברית >> 

נטע ענבר סבן

גברים ונשים אינם זהים. הגיוון התפתח בתהליך האבולוציה כדי לשמר את התכונות המועילות שקיימות בכל אחד מההורים למען הישרדות הצאצאים. רוב בעלי החיים, כל היונקים וחלק גדול מהצמחים, מתרבים על ידי שיתוף פעולה בין זכר ונקבה. הם אינם זהים אבל העובדה שלנשים יש רחם לא אומרת שהן טובות או חשובות יותר. העובדה שגברים בעלי מסת שריר גדולה יותר לא אומרת שהם טובים יותר או חשובים יותר.

ארכיטיפים ותפיסה קולקטיבית 

העובדה שעד שלהי המאה ה-20 בכל העולם נשים סווגו כנחותות ובחלק גדול מהעולם הן ממשיכות להיות כאלה נוגעת לתפיסה קולקטיבית, לרעיונות קולקטיביים הקיימים באנושות כולה. על העולם הקולקטיבי הלא מודע כתב קארל גוסטב יונג בהרחבה. בתיאוריה היונגיאנית מוסבר מושג הארכיטיפים. אלה הם "מבני על" או "מבני עומק" , מעין תוכנה פנימית שעל פיה חושבת, מרגישה ופועלת האנושות כולה. המושג ארכיטיפ מורכב מהמילה arche – ראשוני, המקור, ומהמילה type – דפוס, מודל. אי לכך, משמעותו דפוס ראשוני, מולד, הקיים בפסיכי האנושי. הארכיטיפים נותנים תמונה כלל- אנושית קמאית המגיעה מהלא מודע הקולקטיבי. הוא אשר מכיל זיכרונות ותכנים של כלל האנושות, מעין אינסטינקט בסיסי, אנרגיה, רקמה אנושית המשותפת לכל בני האדם בכל הזמנים. זוהי תוכנת על שעל פיה נכתבות התוכנות האישיות והמיוחדות של כל אדם (הקומפלקסים). ארכיטיפים מרכזיים בתורתו של יונג הם האם הגדולה, האב, האגו, הילד, אלוהים, לידה ומוות, פרסונה ועוד. ארכיטיפים מרכזיים בהם אדון במאמר זה הם ארכיטיפ הצל, האנימה והאנימוס Jung, 1981)).

הצל והשלכתו

כאשר באים לדון בהוקעה ודה-וולואציה (הנחתה) של אדם אחר אנחנו מתייחסים למושג השלכת הצל על האחר.

פרידריך וילהלם ניטשה, פילוסוף דגול בן המאה ה-19 תיאר בדרך פואטית את מושג הצל בספרו "אנושי, אנושי מדי ספר לחופשיים ברוח" (ניטשה, תשס"ח). ניטשה מתאר קשר מובנה וקרוב בין האדם וצילו: בתחילה האדם אינו מודע לצל הצועד עמו והוא נדהם כאשר הצל עולה אל המודעות. הצל מנסה להתוות את היחסים ביניהם והאדם נענה לכך. הוא מרגיש כי הצל הוא חלק ממנו ועד עתה לא נתן לו את המקום הראוי לו. האדם אף מבין שעצם קיום הצל אשר נמצא בלא מודע נחוץ לו, באותו האופן כפי שנחוץ האור – המודע. האור והצל אינם יריבים, מבין האדם, אלא משלימים זה את זה.

אם נעמיק לרגע במטאפורה הזו, הרי שאיננו יכולים להיות קיימים, מלאים ורב-ממדיים ללא הצל והוא חלק מאיתנו בכל רגע נתון. גם בחושך, כאשר איננו רואים את צילנו, לגוף שלנו יש נוכחות וגם נוכחות "צלית". הצל עצמו מודה  בכך שהוא אוהב את האור, ראשית, כיוון שלולא האור לא היינו רואים את הצל, וגם כיוון שהאור מאפשר הכרה, הבנה, ידיעה – מודעות. הצל מטבעו נמשך להישאר בחושך, אולם הוא משפיע על האור ומושפע ממנו.

על פי יונג הצל הפרסונלי המיוחד לכל איש ואישה כולל את החלקים באישיות שהאדם מסרב לקבלם ולכן מדחיק אותם. הדחקה, מושג שטבע פרויד לראשונה היא היכולת האנושית לסלק מחשבות או דחפים מהרובד המודע אל זה הלא מודע ובכך להפסיק לעסוק בתכנים מפחידים או קשים (פרויד, 1987). יונג הסביר את תהליכי התהוות הצל: אנו רוצים לראות את עצמנו בעלי תכונות "טובות" או מוערכות חברתית, תכונות שיתרמו להשתלבותנו בלהקה האנושית בה אנחנו חיים. חשבו על כל התכונות הטובות שאתם רוצים לראות בעצמכם: טוב לב, נדיבות, ענווה, חוכמה, חריצות, חברתיות, אסרטיביות,  ויסות, יופי פנימי וחיצוני. פעמים רבות, כאשר תחשבו על עצמכם, כל אלה יימצאו באור, במודע שלכם, ותחושו שלמים ושבעי רצון. מן הצד השני, קיימים בכולנו גם כל אותם דברים אותם איננו רוצים לזהות כשייכים לנו: אלימות, שנאה, כעס, כיעור, קמצנות, אימפולסיביות, חולשה. איננו רוצים לראותם כשייכים אלינו  ולכן נדחיק אותם אל הלא מודע, לאזור הצל. אלא שאז אנחנו נשארים עם הצל שלנו.

דרך יעילה וזמינה להסיר את צילנו מעלינו היא השלכת הצל על האחר. השלכה על אחר גם היא מנגנון הגנה שטבע פרויד והוא מאפשר לנו להמשיך ולתפקד ללא החלקים הצליים שלנו, אלה שאיננו רוצים לפגוש. בתהליך ההשלכה על אחרים אנחנו רואים בהם תכונות קשות ולא אהובות שלנו ומתייחסים אל האישה או האיש שהשלכנו אותם לעברו כאילו הם שלו.ה. ברגע שהושלך הצל אנו שוטמים את האנשים עליהם הושלך ומתרחקים מהם. כך אנחנו מתרחקים, לכאורה, מהדברים השנואים עלינו בתוכנו.  ההשלכה מאפשרת לנו לחיות בשלום עם רגשות "לא יפים", שאינם מקובלים חברתית, עם כעסים, קנאה, רצון לפגוע, עצלות או ייאוש תוך כדי שאנחנו מייחסים אותם לאחרים וכך אנחנו נשארים עם ערכים "ראויים" וערך עצמי גבוה.

תהליך ההשלכה אינו מודע או ולכן השפעתו על התפיסות שלנו , על תבניות החשיבה והדעות שלנו כלפי אחרים רבה כל כך. השלכת הצל קובעת מה נחשוב על אחרים, איך נחוש כלפיהם, מה תהיינה עמדותינו ואיך נתנהג אליהם. תבניות חשיבה יתמסדו במוחנו שתקבענה לא רק את ההתנהגות שלנו כלפיהם אלא גם את מה נשמע, נראה ונתפוס מאותם אנשים. תהליכי התפיסה שלנו יפעלו כך שנכניס את המודעות שלנו רק את מה שיתאים לתבניות החשיבה השליליות. בכך נַַקַבע אותן ואת היחס שלנו אל האחרים (ענבר סבן, 2019).

 

השלכת צל קולקטיבית והפחד מהנשי

כפי שקיים צל פרסונלי, אישי, כך קיים גם צל של עמים וקבוצות אנושיות.

ניתן לראות השלכת הצל על האישה הארכיטיפלית. כבר בספור גן עדן התפקיד שהוטל על חווה ביטא את הנחתת העקרון הנשי – המטריארכט, לעומת העיקרון הגברי – הפטריארכט. הסיפור המקראי, הנמצא בבסיס התפיסה את הנשי ניזון מפחד – פחד של הגברי מהנשי. פחד מהנשי? האומנם? בספר בראשית מתוארת האישה הקולקטיבי, אם כל חי – חוה – כחוטאת את החטא הראשוני. חסרת עמוד שידרה שמעה לדברי הנחש, חסרת יכולת להתאפק, נתונה לגחמות ליבה ולא מוסרית, לא עשתה את מצוות אלוהים ובכך חטאה את החטא הקדמון (בראשית ג א-יג). זהו תיאור המאיר את האישה הקולקטיבית באור גרוע מאוד. ובכך לא תמו חטאיה, כדי להוריד מעומס החטא  פיתתה חווה את אדם לאכול מפרי העץ האסור ובכך היא זו שגרמה לו לחטוא והביא סבל רב למין האנושי כולו. מה שמתעלמים ממנו בדת היהודית והנוצרית היא העובדה שאדם מתואר בסיפור כחסר אישיות, נתון להשפעות וללא חוט שדרה. אבל אדם נהנה מן הספק. רק האישה וכוחה המאגי הביאו אותו לחטוא כלפי אלוהים.

עד היום מלאה התקשורת שלנו בדיונים על כוחה המאגי של האישה לפגוע במוסריותו של הגבר. כאשר היא הולכת עם כתפיים או ברכיים חשופות או שרה באוזני גברים היא "מכשפת" אותם. הגברים נתפסים כ"תינוקות שנשבו" – חסרי רצון או הבנה של מה נכון עבורם. האם ייתכן כי חוה הייתה סקרנית, נועזת ופורצת גבולות? האם ייתכן כי ההעזה שלה היא זו שאפשרה יציאה מהקיבעון של גן עדן ויזמה את התפתחות המין האנושי? העונש שקיבלו היא ואדם כלל הבאת ילדים לעולם. אומנם "בעצב" ייוולדו ילדים אלה, אולם עד אז לא היה מדובר כלל על המשכיות המין האנושי. לולא הסקרנות והחקירה של חווה, ההסתכלות סביבה, החשיבה היצירתית שלה, והנכונות לבדוק השערות גם במחיר אישי היינו נשארים תקועים במקום אחד, ללא יכולת לחשוב, להרגיש ולהתפתח, נידונים לחיות חיים פאסיביים וחסרי משמעות. לעולם לא היינו הופכים להורים וממשיכים את הגנים והמורשת שלנו.

כפועל יוצא מההשלכה המאסיבית של המאגיה והגחמנות על נשים ובמנגנון הגנה ראשוני פוצל הצל של חווה מהאם הגדולה המיטיבה וניתנה לו דמות חדשה – לילית.

בספרה "חוה ולילית" (אברבנל, 1994) מתארת אברבנל את הכפילות שביחס החברה בכלל והגברים בפרט אל דמות האישה: מצד אחד האישה נאמנה, אשת איש מסורה, מוכנה לוותר על צרכיה ולשים את בעלה ואת ילדיה בראש סדר העדיפויות שלה. מן הצד האחר נחווית האישה כרעה, תככנית, חסרת גבולות, מופקרת ובעלת כוחות אפלים מיסטיים. אישה זו, לילית במסורת היהודית היא בת זוגו של השטן, מקור וביטוי הרוע הקולקטיבי של האנושות.

כאשר באים לדון בקונפליקט בין הנשי והגברי יש להתייחס גם לזה הפנימי. את הקונפליקט הזה ניתן להבין כאשר מתייחסים ליסוד הגברי והיסוד הנשי הקיים בכל אדם, ארכיטיפ האנימוס והאנימה כפי שתיאר אותם יונג.

 

אנימה ואנימוס

יונג טבע את המושגים הללו ואריך נוימן הרחיב והעמיק אותם. השניים מציגים בתיאוריות שלהם את משמעות "יסוד נשי" ו"יסוד גברי" הנמצאים בכל אחד מאיתנו. היסוד הגברי הנמצא בכל אישה נקרא "אנימוס" והיסוד הנשי הנמצא אצל כל גבר נקראה "אנימה". אלה הם ארכיטיפים המצויים אצל כל אדם ומפעילים בו את אפיוני המגדר האחר. הפועל  to animateמשמעו להפיח רוח חיים. ממנו גזורה המילה אנימה – כוח החיים הנשי שקיים בנפשו של הגבר. האנימה מייצגת את החלקים הרגשיים, האינטואיטיביים