יותר ויותר אנחנו נעשים מודעים למשפחות בהן אחד מההורים חולה במחלת נפש. בעקבות השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל הצטרפו א.נשים למעגל החולים והסובלים מדיכאון, חרדה או פוסט טראומה.
מה קורה למשפחה בה אחד ההורים פגוע נפש? איך מתמודדים הילדים.ות ובני.ות הנוער?
ילדים וילדות רואים בהוריהם את מי שנותן להם את צרכיהם ומגן עליהם והם חשים ויודעים כי הם תלויים בהורים להישרדותם. גם אצל מתבגרים התלות בהורים גדולה, אם כי הם נוטים להתכחש אליה. כאשר אחד ההורים סובל ממחלה נפשית או מפוסט טראומה התפקוד שלו יורד, הוא לא קשוב לילדים ולצרכיהם, שוכב כל היום במיטה ולא מדבר. לעתים הוא נעלם לשבועות ארוכים ומאושפז בבית חולים. בן או בת הזוג הבריאים מנסים לשמור את המשפחה ככל יכולתם, הן מבחינה תפעולית, הן כלכלית והן לתת מענה רגשי לכל בני המשפחה. הילדים חשים כי משהו קשה מאוד קורה וכי הביטחון הקיומי מתערער.
השפעת המצב על הילדים תלויה בגיל שלהם, בחומרת הבעיה, ביכולתו של ההורה הבריא לתפוס מקום של שני הורים ולתת המשך ביטחון קיומי ומענה רגשי ובעזרה שמגישים סבא וסבתא, דודים ודודות.
בגיל הילדות המוקדמת הילדים וההורים נמצאים בספירלה של היקשרות הדדית (attachment) החיוניים לבניית אישיות בריאה וחוסן נפשי. אלה ממשיכים ללוות את הילדה עם ההתפתחות אולם ככל שהיא מתבגרת יכול ההורה להיות מוחלף על ידי מערכת השווים – חברים וחברות. בנוסף, בגיל צעיר מאוד לא קיימת שפה שבה יכול הילד לבטא את הדאגות והפחדים שלו, וגם לא ניתן להסביר לו כי אבא או אמא חולים וכי הרופאים מטפלים בהם ומצבם ישתפר. הוא חווה בצורה ראשונית ובלתי תלויה את הכאוס, הפחד, העצב וחוסר התפקוד של ההורה והוא מבוהל וחסר אונים. הילדה נשארת עם חרדות לא מעובדות, מפנימה אותן והן עלולות ללוות אותה בהמשך חייה. בגיל בית הספר היסודי עולה בושה על כך שאבא או אמא חולים. הילדים.ות מסרבים לדבר על כך עם חבריהם מחשש שילעגו להם. בגיל ההתבגרות ממשיכה הבושה ומצטרף אליה חשש ש"גם אני אהיה חולה". מתבגרים שואלים מה הביא למחלה של אבא או אמא, והאם הם עלולים להיפגע כמו ההורים.
בעקבות טראומת השבעה באוקטובר והמלחמה שאחרי משפחות רבות נמצאות במצב של חוסר שליטה בחייהם, ושל קושי לעבד את הטראומה. הורים עלולים להיכנס לדיכאון וחרדה, לקושי בהתמודדות עם ניהול חיי היום, עם קשיי פרנסה ועם השאלה מה הלאה: היכן יגורו, איך ימשיכו בלי מי שנחטף, נרצח או נפל בקרב. גם אם ההורה אינו מוגדר פגוע נפש הוא עלול להיות בתת תפקוד פיזי, רגשי וחינוכי. ילדים ומתבגרים מבינים את המצב וחווים על בשרם את חוסר הוודאות, הניתוק מהקהילה התומכת, החשש הכלכלי ובאופן כללי את חוסר האונים.
חלק ממי שנפגע או השתתף בקרב מגיע למצב של פוסט-טראומה.
אבא היה במילואים תקופה ארוכה ועכשיו חזר, אבל הוא כאילו מישהו אחר. הוא עצוב, כמעט לא מדבר אתי, מתעורר בלילה בצעקות ואני נבהל.ת. הכול התהפך ושום דבר כבר לא כמו שהיה קודם. אבא לא משחק אתי ואמא עצבנית ועצובה, כל הזמן עייפה. אני חושב שאולי זו אשמתי, שאני לא ילד טוב. אני לא מרעיש, אני לא מזמינה חברים הבייתה כי אני מתביישת שיראו את אבא שלי. סבא וסבתא באים הרבה כדי לעזור, ואני אוהב אותם, אבל אני רוצה את המשפחה שלי כמו שהייתה, עם אבא ואמא שמחים. אני אפילו רוצה שאבא יכעס עלי כי לא סידרתי את החדר או כי לא למדתי לבחינה. הכי גרוע זה שהוא יושב כל היום ליד המחשב שלו ולא עושה כלום.
איך יגיבו ילדים וילדות ובני.ות נוער למצב?
התגובות למצב יכולות להיות שונות ותלויות בגיל הילד.ה ובאישיותם, בחומרת המצב של ההורה החולה, ביכולת ההתמודדות של ההורה הבריא ובעזרה שהמשפחה מקבלת מהמשפחה המורחבת.
הרגש הראשון העולה כאשר אחד ההורים בחוסר תפקוד הוא פחד. פחד גדול שאופף את הילדים. פחד על חיי ההורה, על חייו שלו, על שלמות המשפחה, פחד סביב השאלה: מה יהיה? צער הוא גם חלק ממה שילדים חשים כאשר הוריהם במצוקה, צער על ההורה ורצון עז לעזור.
רגש נוסף שעולה במידה רבה במצבים האלה הוא אשמה. הילדים שואלים: "מה קרה לאבא או לאמא?" "הם כועסים עלי?" "מה עשיתי לא בסדר?". מדוע עולה רגש של אשמה? אשמה מאפשרת לנו להחזיר שליטה במצב ולומר: אנחנו לא בסדר, עשינו דברים לא באופן הנכון, אם רק נשנה את התנהגותנו אבא או אמא יחזרו לעצמם. כלומר, אשמה מורידה את תחושת חוסר האונים: אם זה תלוי בי, אני אתנהג אחרת והכול יחזור להיות כפי שהיה. לכן נשמע ילדים שאומרים להוריהם: "אני אתנהג יפה מעכשיו", או: "לא ארגיז אותך יותר ואסדר את החדר, לא אריב עם האחים, ואהיה ילד.ה טוב.ה ". הם מוכנים להכול רק שהעננה השחורה הזו האופפת אותם ואת משפחתם תעלם.
חלק מהילדים ינסו לרפא את ההורה. הם ידאגו לו, ידברו אתו, יביאו לו מים או את הצעצוע שהם הכי אוהבים. כל אחד לפי גילו ואישיות. מתבגרים עלולים להיכנס לדאגת יתר ובכל פעם שאמא שוכבת על הספה הם ישכנעו אותה לקום מהמיטה ולראות איתם טלוויזיה, לאכול את מה שהכינו לו או לצאת איתם להליכה. ילדים יאמרו כי זה בסדר שלא חגגו להם יום הולדת כי אבא חולה, הם ממילא לא אוהבים ימי הולדת. ילדים וילדות נכנסים לערנות-יתר ובכל פעם שאבא שוכב על הספה הם דואגים ומנסים לגרום לו שיקום ממנה. ילדים שמקבלים על עצמם תפקיד של הורה נקראים: "ילד הורי" והם מוותרים על עצמם כדי לעזור להורה הבריא לתפקד ולשמור על המשפחה. הם נכנסים לנעליים גדולות מכפי מידתם ומשלמים מחיר נפשי כדי להיות מבינים, מכילים, דואגים ומתפקדים כמו הורה.
למרות הרצון לעזור למשפחה היכולת לתפקד כמבין ומכיל לא מחזיקה זמן רב. כיון שמדובר בילדים ובני נוער, ההגנות הטבעיות עולות ונראה תנודות חזקות בין הבנה, שיתוף ורצון לעזור לבין כעס וניתוק מגע. אלה הם מנגנוני הגנה הבאים לעזור לילד.ה להתמודד עם הצער והעצב ועם הפחד הנורא.
מנגנון הגנה שעולה יכול להיות ניתוק מהמצב הקשה והסתגרות. הילדה תסרב לדבר עם ההורה הסובל, ותנתק עצמה ממנו. המתבגר ינסה להכחיש את המצב ולא יסכים לשתף חברים, מורה או את יועצת בית הספר במצוקה שהוא חש. סגנון התמודדות אחר יכול להיות בריחה אל החברים תוך שהוא מוכן להיות נתון להשפעתם עליו ולעשות דברים שהם דורשים ממנו העיקר להיות חלק מהחבורה.
לעתים נראה פגיעה בתפקוד לימודי או חברתי, קושי בקבלת גבולות והגבלות הוריות ושל בית הספר. בגיל ההתבגרות עלולה להיות הידרדרות לשתיית אלכוהול מופרזת, לצריכת סמים, למעשים מסוכנים, לאלימות מילולית, פיזית או מינית. מתבגרת או מתבגר עלולים להיכנס בעצמם למצב דיכאוני ולהגיע לפגיעה עצמית וגם להתאבדות.
מה ניתן לעשות?
החל מגיל הגן יש אפשרות מילולית להסביר את הדברים ולומר: אבא או אמא חולים, עצוב להם מאוד מאוד בלב ואני, ההורה האחר, מטפל בהם ועוזר להם. הלכנו לרופא שנותן להם תרופה והם יחלימו. לפעמים כשחולים צריך ללכת לבית חולים כדי להחלים מהר יותר, וכשאבא יסיים את הטיפול שם הוא יחזור הבייתה. בינתיים את יכולה לצייר לו ציור או לשלוח לו ברכה בווטסאפ. עם מתבגרים השיח יהיה בוגר יותר. יש לאפשר להם לשאול שאלות ולענות עליהן בפתיחות מתוך התחשבות במצב המתבגר ובגילו. אין צורך לחשוף את כל הסימפטומים אלא לומר בצורה כללית כי אמא חולה והיא תחלים בעזרת תרופות וטיפול.
יש חשיבות גדולה לניהול חיים בדרך הקרובה ביותר לחיים לפני הפגיעה. לשם כך המשפחה המורחבת צריכה להתגייס ולעזור בניהול המשפחה בצורה יציבה ומתמשכת ככל שיידרש. חשוב לדבר עם הילדים על הגעגועים לאבא או לאמא כאשר הם מאושפזים, לאפשר להם להביע את הכעס על המצב ואת החשש למה יהיה בהמשך. כדאי לאפשר מתן עזרה בבית, בצורה תואמת את הגיל אבל לא בהכרח להסתמך על זה, כך שאם הילד.ה לא עושים את מה שהוטל עליהם לא לנזוף בהם. עצם העובדה שניסו לעזור מוציאה אותם ממצב של חוסר שליטה ומאפשרת להרגיש טוב יותר.
ניתן ורצוי לפנות למורה או ליועצת בית הספר כדי שיהיו עוד כתובת לילדים וכדי למנוע מצבים של הצקה או התעללות על רקע ההורה החולה. אם יש הרגשה כי מצב הבן או הבת מחמיר והם נכנסים לדיכאון או בחרדה גבוהה יש לפנות לקבלת טיפול על ידי א.נשי מקצוע בתחום בריאות הנפש.