ואז הגיעה הקורונה. תחילה שמענו משפט מפי קריינית חדשות בטלוויזיה, אמירה לא ברורה על איזה ווירוס שמסתובב בסין. הטון היה נרגש ומלא פאתוס. לזה אנחנו רגילים אצל קרייני חדשות בטלוויזיה. אמרנו בלב: "באמת, זה בסין. כל כך רחוק מאיתנו. כבר היו מגיפות בסין שלא נגעו בנו". עוד יום חלף ועוד מהדורת חדשות. בהדרגה טפטפו הידיעות: הווירוס הגיע לאיטליה, לספרד. עדיין לא ישראל, נכון? איזו הקלה. ועוד מהדורת חדשות. ושורות המבזקים באינטרנט מתמלאות במילים: ווירוס, קורונה, covid 19 , מה זה בכלל? והמשכנו בשגרת חיינו.

והנה החולה הראשון בישראל. אבל הרי הוא תייר. לא, בנו זה לא ייגע. וכבר אני חוששת להיפגש עם חברה קרובה שהיא מדריכת תיירים. והיא חוששת להיפגש עם בני משפחתה. והמידע זורם. התחלה של היסטריה. נראית לי מוגזמת. באמת? מדינת ישראל החזקה/המוצלחת/ האיתנה/ החכמה. בנו זה לא יפגע.

מעגל החולים מתרחב. מתחילות אינספור תאוריות. רב הנסתר על הגלוי. בעצם איננו יודעים דבר רק שהווירוס …מה? כמו שפעת קלה? קשה? מביא לסיבוכים? תוקף תינוקות? ילדים? מבוגרים? קשישים? איך נדבקים? "אסור לגעת במשטחי מתכת! הווירוס נשאר עליהם במשך ימים". וכבר סרטון הסברה ישראלי שרץ בעולם על הדבקה דרך כפתורי המעליות. מסיכות? "מה זה השטויות האלו? אני לא שמה מסיכה, זה לא נוח, חם, מגעיל, חונק…" ומרחק? מתחילים להביט על אלה שנצמדים בסופר ובאוטובוס בכעס: "הוא ידביק אותי, לא איכפת לו, איזו אנוכיות".

ושוב מהדורות החדשות. הכול מהול בהקמת ממשלה מאונס, אונס העובדות הפוליטיות. מה יהיה? תחושת חוסר האונים הולכת ומתגברת מיום ליום. האם עלי להמשיך ולקבל אנשים לטיפול בקליניקה? האם לבקש שיעטו מסיכות? אני מבקשת ונתקלת לעתים בזלזול מנומס, נותנים לי להרגיש שאני היסטרית ללא סיבה. ובכל זאת מתעקשת. המטופלים ממלאים את בקשתי מתוך נימוס או התחשבות. גם לי קשה לשבת עם מסיכה שעות של טיפולים.

ומתחילה לבעבע תחושה של  הקלה מסוימת כאשר אני והסובבים אותי עוטים מסיכה. ושוב תרחישי אימים במהדורות החדשות. לרוע המזל אימת הווירוס משתלבת בפוליטיקה המקומית. נשמעים קולות וקולות שכנגד על חומרתו. תיאוריות קונספירציה מרימות ראש: "הטבע כועס עלינו, הסינים הינדסו לוחמה ביולוגית, ראש הממשלה מאפשר את התפרצות הווירוס כדי שלא יתחיל המשפט נגדו".

אמת מתערבבת בדמיון, בפחדים, בשדים המרימים את ראשם. מתחילות להסתמן הסכנות שבווירוס, שרטוט דהוי של מסלול החולי ושל ההשלכות לאחר מכן. עולה פחד להיפגש עם אמי וחמותי. הן בקבוצה סיכון. ואז גם איסור. סגר ראשון. מפחיד אבל עדיין התחושה בעם ש"אנחנו נתגבר". הסגר עשה את פעולתו וההדבקה ירדה. "אין, אין עלינו, על עם ישראל". קולות מקצועיים מדברים על חסינות העם בישראל ומנגד על אפשרות של אלפי נדבקים ביום ועשרות מתים בחודש. "זו הפחדה מיותרת, נובעת ממניעים לא רלבנטיים" אנחנו אומרים לעצמנו.

הסגר אכן הוריד את התחלואה והמשמעת מתרופפת. מדינת ישראל אינה מסוגלת לאכוף את ההגבלות שהיא מטילה. התחלואה גוברת ואנחנו מגיעים לאלפי נדבקים ביום. מערכת הבריאות על סף קריסה. כך אומרים לנו שדרני הטלוויזיה. אני מפסיקה לצפות במהדורות החדשות הנזעמות. ושוב הווירוס מעורב בפוליטיקה. האמון במנהיגים נמצא עתה בשפל המדרגה. "יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (שמות כ יד), כך נאמר בעת מתן תורה. כלומר: הדברים ברורים, בהירים, מטילי מורא. רק שהפעם אין זה קול האלוהים אלא קולות המנהיגים שמטילים הגבלות על העם אבל בעצמם אינם עומדים בהגבלות.

תחושת התמוטטות. והנה סגר שני. גם אותו מפרים חלק מנבחרי העם. אנא נגיע? אני חשה אצלי, אצל משפחתי וחבריי, אצל מטופלים שלי את הייאוש מחלחל. כמו שמיכת ערפל הולכת ומסמיכה, חודרת לכל מקום, לא מאפשרת לנשום בחופשיות, מעכבת את ההתנהלות ועוצרת את החיוניות.

חיינו ממשיכים להשתנות ועתה אנחנו יודעים שהווירוס יישאר תקופה לא קצרה. תחושת ההיבריס שליוותה אותנו בסגר הקודם נעלמת. אמירת ה"זבנג וגמרנו" כפי שאמרנו במלחמת ששת הימים נמוגה לאיטה. מתברר לנו כי אנחנו וכל העולם נתונים במלחמת התשה.

בהדרגה אנחנו יודעים יותר ויותר על הווירוס ועל דרכי התפשטותו. קל לעצור אותו: להתרחק חברתית, לעטות מסיכות, לא להתקהל. לעם ישראל החם, המשפחתי, החברתי, אומרים שאסור לערוך חתונות ולהבדיל לוויות מרובות משתתפים? הרי אנחנו חווים כל דבר בעזרת הלהקות האנושיות אליהן אנחנו משתייכים. הקשרים האנושיים הם אלה שנותנים לנו את החוסן שלנו.

הבלבול גובר ואתו הייאוש. המנהיגות מבולבלת בעצמה. מאבקי כוחות פרסונליים ופוליטיים תוקעים את ההחלמה. אנשים נמוגים אל תוך תהום הנשייה של חוסר עבודה, של קשיים כלכליים "אין אוכל במקרר" הוא משפט שנשמע שוב ושוב במהדורות החדשות. חוסר התקווה נותן את אותותיו. ושוב פוליטיקה ומגפה מתערבבות: ההפגנות נגד ראשי המדינה גוברות. לא ניתן לעצור אותן.

כאשר נאסרות הפגנות המוניות מתגברת המחאה אף עוד יותר. בכל צומת עומדות משפחות עם ילדים, מבוגרים, קשישים שלא מוותרים על זכותם למחות. להביע קולם על מה שלדעתם הורס את כל מה שבנו כאן כאשר הקימו את המדינה שלנו. חשש המנהיגים גובר ואין מנהיג בישראל. הקורונה שינתה את כל חוקי המשחק. אין ספק כי אנחנו בתהליכי שינוי חברתי- כלכלי – פוליטי מואץ.