הרצאה ביוטיוב שניתנה במסגרת המרכז הרב תחומי – מודיעין בתאריך 21.7.2020
מוזמנים להאזין ולכתוב אליי תגובות >>

שלום לכולם

שמי נטע ענבר-סבן, אני פסיכולוגית קלינית, מטפלת משפחתי וזוגית וגרה במודיעין כמעט שלושה עשורים. אני שמחה מאוד להיות במפגש שלנו היום ולדבר איתכם על ההסתגלות שעלינו לעבור כדי לצלוח את המגיפה שהשתלטה על חלקים מחיינו.

תחילה אני רוצה להודות למרכז הרב תחומי שיזם את המפגש הזה ואפשר לנו להיפגש. כאשר כולנו בבתים, חוששים לצאת למפגשי תרבות וידע הקשר עם אנשים, הרעיונות, החשיבה המשותפת הוא חשוב מאין כמוהו.

אני רוצה לפתוח את ההרצאה בסיפור שעברתי, כמו רבים אחרים, כאשר הוחלט על הסגר הראשון. כמובן, היו יומיים של קניות מטורפות וכמו כולם גם אני קניתי. התכוננתי כמו למלחמה. ואז הוטל הסגר. הרגשתי מבולבלת ובעיקר חששתי. הכל היה לא ידוע, אחר, מפחיד. עברתי מלחמות בימי חיי. כילדה רצנו אל שוחה בחצר במלחמה ששת הימים, במלחמת יום כיפור כנערה התנדבתי בבית חולים, במלחמת המפרץ הייתי אמא לשני ילדים קטנים ליד רמת גן ובעלי היה כמובן חודשיים במילואים. במלחמת של"ג הראשונה והשנייה היה בעלי במילואים ללא הרף ובמבצעי צוק איתן ועופרת יצוקה בני היה לוחם בתוך עזה. לא פשוט לחיות בישראל. אבל לדבר כזה של עצירת מרקם החיים בצורה כל כך טוטלית לא הורגלתי. הורגלתי לאיום טילים אבל לא לזה של וירוס בלתי נראה שלא ידוע אם הוא נמצא או לא באדם שמולי, על עגלת הסופר או על ידית הדלת שנגע בה השליח. חששתי לצאת לקניות והייתי צריכה ליצור מערך חדש של התנהלות של הבית: בהתחלה ערך את הקניות עבורנו החתן שלי שגר במודיעין. הוא עשה זאת בנפש חפצה ונתן תחושה נעימה ובכל זאת – לא נעים בגילי להיות תלויה בבני משפחה. התחלתי לקנות דרך האינטרנט. הקניות הגיעו בצורה חלקית בלבד. היה עומס עצום על רשתות השיווק. עברתי למכולת השכונתית, לקצב ולחנות הירקות. הם היו נחמדים ויעילים מאוד. אבל… זה לא אותו הדבר לראות את הפירות בעיניים, לעבור דרך המדפים ולקחת משהו שנזכרתי בו.

כל אלה היו דברים חדשים שהיינו צריכים כולנו להתמודד איתם.

בהרצאה היום אני רוצה להביא בפניכם את היכולת שלנו כבני אדם להתחזק ולהתגבר על קשיים בכלל ועל זה של הקורונה בפרט. אביא את הקושי בחוסר הוודאות וחוסר האונים שהמצב שלנו מעורר, את דרכי ההתמודדות. אתייחס לחשיבות החוסן הנפשי האישי והחברתי. אדבר על הכלכלה המתמוטטת ועל תפקידה הקריטי של המנהיגות ביצירת חוסן חברתי. לבסוף אדבר על היצירה והשינו החשיבתי שאנו נעזרים בהם כדי להתמודד ולמצוא דרכים חדשות לשרוד במצב הכלכלי שנוצר. בסוף המפגש שלנו אקרא קטע קצר מספרי "פסיפס אנושי" קטע הדן במרקם החיים בגינה כמו מרקם החיים בחברה אנושית.

תיאור המצב היום בצל הקורונה

1. ההגבלות

הזמנים לא פשוטים. הקורונה מתפרצת ובכל יום יש עוד ועוד נדבקים, חולים קשים, מונשמים. מדי פעם עולה בנו פחד ואנחנו ממהרים להוריד אותו, לא לחשוב עליו. יותר ויותר אנחנו נשמרים, עוטים מסכות, שומרים מרחק, עושים רק מה שצריך וטיפה יותר. הילדים משתגעים בבית בחופשה ומשגעים אותנו. משעמם להם. הם רגילים שבחופש הגדול יש תוכניות של כיף, יציאה מהבית, ים, בריכה, פארקים, נסיעה בארץ או לחו"ל. גם את סבא וסבתא קשה לראות עכשיו ואנחנו רואים אותם מרחוק, תחת הגבלות. אנחנו עושים את כל הדברים האלה אבל גם חוששים. נראה שהחיים תחת מעטה של כובד ודאגה.

2. חוסר הוודאות וחוסר האונים

בואו נזכור: האנושות הייתה בעבר במצבים קשים הרבה יותר. יכולנו להם. התגברנו על מגיפות, על מלחמות עולמיות, על נפילות כלכליות. הכל אנחנו יודעים, רק שכאשר זה קורה לנו זה קשה מאוד בעיקר כשלא רואים את הסוף.

אחת הבעיות היא שאנחנו עדיין נמצאים במצב בו איננו יודעים הרבה מאוד. אנחנו לא יודעים מה מידת ההדבקה והתוקפנות של הווירוס, איזה מחלות נלוות הוא יכול לעורר, האם הוא יידעך או שיימצא לו חיסון, אם יידעך מתי זה יהיה וכמה קורבנות הוא יגבה.

הדבר הקשה ביותר עבורנו בני האדם מבחינה נפשית הוא חוסר הוודאות וחוסר האונים. הידיעה שאיננו אדונים לחיינו, שאיננו יכולים לבחור, שלא נשלוט במה שיקרה לנו קשה לנו מאוד. בין אם הסיבה לחוסר האונים פיזית, נפשית או חברתית – עצם העובדה שאיננו יכולים להחליט מה יקרה איתנו ועם האהובים עלינו מכבידה מאוד. זו אחת הבעיות הקשות היום: איננו יכולים להחליט על חיינו במלואם. הווירוס מכריח אותנו להתנהג אחרת מאשר כרגיל, לוותר על חלומות שלנו לטיול בחו"ל, לא לצאת להתאוורר עם הילדים, לבטל שיפוץ שתוכנן בגלל חוסר הוודאות הכלכלית ולא לקיים חתונה שהתכוננו אליה חודשים מראש. כל תכנון יכול להשתבש, אין קביעות ואין וודאות.

3. ניסיון התמודדות עם חוסר הוודאות וחוסר האונים

כדי להתמודד עם מצבים של חוסר וודאות אנחנו מנסים להתמקד במה שאנחנו יכולים לדעת. אני מוצאת עצמי מחפשת את המידע על כמות הנדבקים ומצבם במספר אתרים, מנסה להבין את הגרפים בכל אחד מהם. אני שומרת על עצמי כפי שהוראות משרד הבריאות דורשות: מסכה בכל יציאה מהבית – לא היא ממש לא נוחה. בפעם האחרונה בסופר הרגשתי כמו בשיעור ספורט והמסכה לא נתנה לי לנשום. בעצב ותחושת החמצה לא הלכתי למספר חתונות שהוזמנתי אליהן ושהיה חשוב לי להשתתף בהן, אני מבקרת את אמי ואת חמותי רק תחת ההנחיות וכאשר הן באות אלינו אנחנו יושבים בחוץ במרחק רב מהן. ולא מחבקים את הילדים!! כן, הם מבוגרים כבר אמנם אבל חיבוק של אמא ואבא תמיד חשוב.

4. הבעיה הכלכלית

אחד הדברים הקשים ביותר שאנחנו מתמודדים אתו הוא הנושא הכלכלי. בגלל הסגרים וגם בגלל שאנחנו ממעטים לצאת, לקנות ולבלות גם כאשר מותר. עסקים נסגרים בזה אחר זה בכל הארץ וגם על מודיעין הבעיה לא מדלגת. מאז שהוקמה העיר התמלאה בעסקים קטנים ובינוניים: משפחתונים וגנים פרטיים, מערך תרבות ולמידה מפואר, מסעדות ובתי קפה בכל הגדלים ומכל הסוגים, ספורט מגוון – כל אלה סובלים עכשיו, חלקם נסגרים. המתח והכעס עולים ומקבלים ביטוי לעתים גם בתוך המשפחה. צריך להבין: ההורים מתמודדים גם עם הצורך לפרנס וגם עם מצוקות של ילדים שלא יכולים לצאת מהבית, לפגוש חברים, להוציא מרץ בפארקים. עולות חרדות קיומיות גם מהמחלה וגם של פרנסה. המחשבות מענות ואני שומעת על אנשים שמפתחים בעיות שינה, אי שקט, סף תסכול נמוך שמביא להתפרצויות כעס. ראינו את הכעס הגדול בהפגנות בשבת של אנשים ונשים שאין להם פרנסה. אין אוכל להביא הביתה, לשלם את המשכנתא, לשלוח לחוג את הילדים. אנשים מנסים למצוא פתרונות כלכליים, להשכיר את בתיהם ולעבור לדירות קטנות יותר. ילדינו הבוגרים שיצאו מהבית מתחילים לחשוב על לחזור לבית ההורים עם המשפחות החדשות שבנו. קל זה לא !

אז באמת איך מתמודדים בזמנים כל כך קשים ולא מוכרים? איך מפחיתים את החרדות, איך סובלים את אי הוודאות הבריאותית והכלכלית ולא נשברים?

התמודדות

אחד המאפיינים החשובים בהתמודדות בזמן משבר הוא מידת החוסן הנפשי שלנו.

1. מהו חוסן נפשי

כיחידים, כמשפחות וגם כעם אנחנו מפתחים חוסן נפשי.

חוסן נפשי הוא היכולת של אדם או חברה להתמודד עם מצבי משבר, להסתגל אליהם, להתגבר עליהם ואפילו להתפתח בעקבות המשבר. בימים אלה אנחנו זקוקים לחוסן נפשי יותר מאי פעם. מעולם, בימי חיינו, לא התמודדנו עם מציאות כזו הכופה עלינו סגר בבתים, איבוד המוני של מקורות פרנסה ובידוד מדור שלם, דור ההורים והסבים. "אני רוצה את חיי בחזרה" הוא משפט שאני שומעת פעמים רבות מאנשים רבים.

איך מתפתח חוסן נפשי באדם?

2. התפתחות חוסן נפשי אישי

אני נוהגת לומר לאנשים הבאים אלי לטיפול כי כאשר ילד מתחיל ללכת ונופל ובוכה לא נעזור לו אם ניקח אותו על הידיים כל חייו. עליו לאמן את השרירים ואת המוח כדי שיוכל ללכת ולשם כך עליו גם ליפול. הוא מפתח כך גם חוסן פיזי: שרירים ברגליים וגם חוסן נפשי: "אם אני נופל זה לא נורא, אני יכול לקום." העניין אינו "לא ליפול". תמיד נפלנו, פיזית ונפשית ותמיד ייקרו בדרכנו אירועי חיים שיפילו אותנו נפשית. העניין הוא לקום אחרי שנופלים, מחוזקים יותר, חסונים יותר.

לשם כך צריך לפתח אגו חזק.

3. אגו חזק וגמיש

כאשר אני אומרת לאנשים כי הם בעלי "אגו חזק", הם עלולים להיעלב. אנו רגילים להשתמש במילה "אגו" כדי לדבר על גאווה, אגוצנטריות או קושי באמפתיה. לא זה העניין. פרויד היה הראשון שהגה את מושג ה"אגו". על פי התיאוריה שלו, שמחזיקה עד היום, האגו הוא מבנה המחזיק את היכולות שלנו. כוחות האגו אמונים על התיווך בין העולם הפנימי למציאות, ומטרתם היא תפקוד ויכולת עשיה. כדי שנוכל לחיות את חיינו עלינו להיות מוכנים ויכולים להסתגל למצבים השונים שבהם אנו נתקלים. האגו מורכב מפסיפס של כוחות ותכונות המשתלבים ובונים בכל אחד מאיתנו מסוגלות ודרכי התמודדות שונות. כדי שנוכל לתפקד טוב על האגו להיות איתן, רבגוני וגמיש. איתן — מכיל חוסן ועמידות; רבגוני — מכיל כוחות שונים כמו אינטליגנציה, סקרנות, יכולות בין-אישיות, ענווה, שאיפה ללמוד ולהתפתח ועוד; גמיש — עליו להיות מוכן לבדוק את המצבים שבהם אנחנו נמצאים, להעריך את כוחנו להתמודד בהם ואת כדאיות ההשקעה. על האגו להדריך אותנו לוותר לעיתים ולא להמשיך להילחם רק מכורח הצורך שלנו במאבק או בניצחון. ניתן להמשיל את התהליך לספינה בים – כוחות האגו הם הספינה השטה על משברי הגלים. אנשי הצוות מודעים לחלק מהנעשה במעמקי הים תחתיהם — בלא מודע . הם מנסים להבין את עוצמתו של הטבע ולנבא את התנהלותו ואת השפעתו על ספינתם. כל העת הספינה חותרת במלוא הכוח, תוך גמישות לשנות כיוון אם צריך, להוריד או להעלות מפרשים. העיקר הוא להגיע בשלום אל המטרה שהוצבה לה מלכתחילה. אלה הם כוחות האגו. גם אם הגענו למקום שלא רצינו להגיע אליו, מקום מפחיד ולא ידוע, גמישות האגו תעזור לנו להפיק הבנה גם מהמצב החדש שאליו נקלענו ותורה לנו את הדרכים להמשיך לנווט את ספינת חיינו.

אבל חוסן נפשי אישי אינו מספיק. אנחנו חיים בחברת אנשים ותלויים בהם לחוסננו ולבריאות שלנו. כדי שיהיה חוסן אישי צריך גם חוסן חברתי.

חוסן נפשי חברתי

איך מפתחת קבוצת אנשים או חברה אנושית חוסן נפשי?

1. מאפייני להקות אנושיות

בספר שכתבתי לפני קרוב לשנה אני מתייחסת לחוסן החברתי. הספר נקרא "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל". אני מדברת בו על מאפייני הקבוצות החברתיות השונות בהן אנחנו חיים. "להקות אנושיות" אני קוראת להן. להקה כיון שיש בה מאפיינים של להקות בעלי חיים: החיים ביחד, המטרה המשותפת, הלכידות של הקבוצה וגם הצבת הגבולות : מי ייכנס ללהקה ויזכה להגנתה ומי לא. עוד משותף ללהקה אנושית ולאלה של בעלי חיים היא המחיר שאנחנו משלמים כדי להיות שייכים אליה.

2. הקונפליקט בין מימוש עצמי להקשבה לצרכי החברה – הלהקה

בספרו civilization and its discontent כתב פרויד על המחיר שמשלם היחיד כדי להיות חלק מהלהקה. עליו לוותר על חלק מהגשמת משאלות אישיות שלו למען צרכי הלהקה. כך אני נאלצת לעצור ברמזור אדום כדי לתת לאנשים אחרים לעבור את הצומת. מה אנחנו מקבלים בתמורה לוויתור על הרצונות שלנו? את הגנת הלהקה, מערכת מסודרת של חינוך, תחבורה, כלכלה, חופש אישי ובטחון.

3. חבישת מסיכה עבור הלהקה

בימים אלה נושא השיתוף בלהקת עם ישראל עולה בצורה חזקה מאוד. כדי לעצור את גלי ההדבקה – את הצונאמי של ההדבקה צריך כל אחד לחבוש מסכה. לא, היא לא שומרת שלא ידביקו את מי שחובש אותה. בעיקר היא שומרת שהוא לא ידביק אחרים במידה והוא חולה. זהו אתגר אמיתי כיון שאומרים לנו שהנוחות שלנו, החופש שלנו לנשום בחופשיות מזיק ללהקת האנשים שסביבנו. עלינו לחוות חוסר נוחות כדי שלאחרים יהיה בטחון .

4. תרומת חברי הלהקה לחוסן

כדי לתפקד, לפעול, להתמודד כל אחד מאיתנו צריך כוחות להחליט ולעשות. כוחות אלה נקראים "כוחות אגו". גם קבוצת אנשים צריכה כוח אגו שיוביל אותה. כוח האגו של האומה מורכב מפסיפס ענק של כוחות אגו, עשייה ונתינה של אנשיה. כל אחד בלהקה תורם את חלקו. עם ישראל יודע להתגייס בעת מלחמה. כל מלחמה. מלחמה מול צבא, מול קושי כלכלי, מול מגיפה. את חוסנה של החברה הישראלית אנחנו רואים היום, בימי מגפת הקורונה. העם מתלכד כדי לעזור לנזקקים בנתינה פיזית, כספית ובנתינה לא פחות חשובה – ברוח. צעירים במודיעין ובכל הארץ לקחו על עצמם לעזור לקשישים ולהביא צרכי מזון ותרופות אל בתיהם. לא פחות חשוב מכך הם לקחו על עצמם לדבר עם הקשישים בטלפון כדי לאושש את רוחם. מיזמים של תרומות תרבות הציפו ומציפים את הרשתות: המוזיאונים, התיאטראות, רשתות הקולנוע, מרצים פותחים את התרבות והידע לעם. את שיעורי הספורט המשכנו באדיבות התגייסות של מורות שנתנו באופן פרטי וללא עלות שעורי ספורט בזום. שעורים מצוינים, דרך אגב.

אלה הם דברים חשובים מאוד אבל לא מספיקים. כדי לחוש בטחון ולפתח חוסן חברתי אנחנו נושאים עיניים למנהיגים שלנו.

תפקיד המנהיגות

בעת פירוק אישי וחברתי כזה המנהיגים הם האנשים שאמורים לתת בטחון, לנהל את האירועים, להציב מטרות ולהתקדם לעברן. כדי לפתח חוסן להקתי עלינו לבטוח ב"אבא" או "אמא" – מנהיגות שאנו רואים שפועלת עבורנו, לא עבור עצמה. מאבקי הכוח הפוליטיים אינם ראויים עכשיו, יש להתלכד ולעשות למען עם ישראל.

1. המנהיגים בעבר של עם ישראל

עם ישראל ידע קשיים רבים ויכול להם. אבל לא לבד. תמיד קם מנהיג שוויתר על המאוויים האישיים שלו ופעל למען העם. כך היה משה רבנו, שממש לא רצה להנהיג את העם. "עזוב אותי" אמר לאלוהים "אני זקן ומגמגם" אבל משקיבל על עצמו את התפקיד עשה אותו בצורה הטובה ביותר שיכול היה. כך היו בן גוריון ובגין – משני קצות הקשת הפוליטית. העם ידע כי ההחלטות שלהם המכתיבות את חיינו מתקבלות מתוך רצון לעזור לעם ולא משיקולים אחרים.

2. המנהיגות היום

היום הדברים לא כך. התנהלות המנהיגים, המאבקים ביניהם, ההוראות הסותרות, התחושה כי הם פוחדים וחסרי אונים כמונו. חסרי אונים וחוששים – לא נורא. זה באמת אירוע קשה, שאיננו מבינים אותו עדיין. אבל ההרגשה היא של ניתוק המנהיגים מהסבל של העם. פעם אמרו בצה"ל: "אחרי" – המפקד הוא המוביל אל מול הסכנה את חייליו. הוא מוכן להסתכן כפי שהוא דורש מהם. היום ההרגשה היא שמנהגינו אומרים: "קדימה" לכו אתם אל הסכנה ואנחנו נגיע אל במת הניצחון לנאום. הדוגמא האישית שהם נותנים קשה מאוד: אי עמידה בכללים שהם עצמם קובעים, זלזול בקושי של משפחות שאין להן כסף לשים אוכל במקרר, בבעלי העסקים שחייהם נשברו, בצוות הרפואי ובצוותי הרווחה – כל אלה מעוררים כאב ודאגה: אם הם לא מוכנים להיות מנהיגי הלהקה באמת אז מה יהיה עלינו? מהיכן נשאב את החוסן שלנו?

החוסן של עם ישראל מתקיים זה דורות. יכולנו לאויבינו מפנים ומחוץ, התמודדנו עם גלות בת אלפיים שנה, עם שואה שבאה להשמיד אותנו תוך שימוש במכונת רצח משומנת ויעילה. יכולנו לכול, הקמנו מחדש את מדינת ישראל. מדינה חזקה, חסונה פיזית ונפשית, חכמה מאוד. אנא מנהיגינו, אנחנו ממש רוצים לבטוח בכם. אל תהרסו את החוסן שלנו היום. יש לכם אחריות. מלאו אותה.

קיים עוד משהו שמעלה את החוסן האישי והחברתי. זוהי היכולת להתגמש בחשיבה ובהתנהגות שלנו.

גמישות המחשבה כתורם לחוסן אישי וחברתי.

חלק מהחוסן האישי והחברתי נשען על גמישות המחשבה והפעולה. כולנו פועלים על פי הרגלים ותבניות מחשבה אופייניות. בסופר נקנה את מוצרי מזון שאנחנו רגילים לקנות, נלך לחנויות בגדים שאנחנו אוהבים, נחזור למקום הנופש מדי שנה, ואל חוג הספורט שהתרגלנו אליו. כולנו חוזרים אל המוכר והידוע. מדוע? זה חוסך לנו זמן ואנרגיה. שהרי כבר ניסינו וראינו שהדבר טוב ונכון עבורנו. ואם כך למה לטרוח ולחשוב בכל קנייה מחדש לאיזו חנות או סופר ללכת. האם לזה המקומי? שם נעים אבל לא כל המוצרים שאני אוהבת קיימים שם. מצד שני זה קרוב מאוד. האם לסופר הנמצא במרחק עשר דקות נסיעה? שם מאוד יקר. אבל הפירות והירקות יפים מאוד. האם לנסוע מרחק רבע שעה לסופר הענק בו המוצרים מצוינים? אבל תהליך הקנייה ארוך ומייגע שם. ברגע שהתקבעה תבנית חשיבה במוחי באשר לסופר שנוח לי לקנות בו, אסע אליו ולא אטרח לחשוב מחדש על כל האפשרויות העומדות בפניי. זו גדולתה של תבנית חשיבה: יעילה ומקצרת תהליכים. מצד שני, אם לא אנסה אף פעם סופר אחר אני עלולה להפסיד מוצרים/ נוחות/הוזלות שיש באחרים.

1. תבניות חשיבה

מדוע אנחנו פועלים על פי תבניות מחשבה? תבניות חשיבה קיימות כיון שהן מייעלות את התפקוד.

קיומן של תבניות חשיבה מעוגן באינספור ניסויים ותאוריות של תפיסה. ידוע היום כי התפיסה שלנו משתנה על פי המוטיבציה שלנו לתפוס את הדברים ועל פי תבניות חשיבה הקיימות במוחנו בנוגע לאובייקט, אירוע או תחושות. את תבניות החשיבה ספגנו ולמדנו מהסביבה בה אנחנו חיים וגם מזו הפנימית שלנו: המבנה המוחי אתו נולדנו. במדע הפיזיקה קיים שיח סוער לגבי השאלה מהי "מציאות" והאם אנחנו יכולים לתפוס משהו בצורה אובייקטיבית. המחשבה הרווחת היום היא שכל תפיסה שאנחנו תופסים בחושים שלנו וכל הבנה והסקת מסקנות שלנו – כולן פרי תבניות חשיבה מוקדמות שיש לנו

2. קריאת השכמה

ועכשיו בא הנגיף הקטן ומשנה הכל. כדי לא ליפול עלינו לשנות את תבניות החשיבה הרגילות שלנו. יונג, היה פסיכואנליטיקן תלמידו של פרויד וזה שהעז לחשוב אחרת ממנו ולכן פרויד כעס עליו כל כך. הוא דיבר על העקרון של "קריאת השכמה" Waking call. אלה הרגעים בהם אנחנו באי שקט, במצוקה, לא יודעים מה לעשות ולאיזה בוקר נקום מחר. רגעים של סבל וקושי הם ודאי לא נעימים. אבל הם אלה שמעוררים את היציאה מהתבניות ומציאת דרכי התמודדות אחרות. לשם כך עלינו להיות גמישים במחשבה, לוותר על תבניות החשיבה המוכרות שלנו, על דרכי ההתמודדות שלנו עד היום ולפרוץ לכיוון אחר. פשוט כי אין ברירה אחרת. עלינו למצוא מה אנחנו כן יכולים לעשות בבלגן הזה שנחת עלינו.

איך זה עובד?

מציאת פתרונות חדשים

1. סיפור אישי על שינוי תבניות והרגלים

את הצורך לוותר על הרגלים ותבניות הרגשתי היטב בעת הסגר הראשון כאשר נאלצתי להתחיל לעבוד עם הזום. המפגשים עם אנשים נאסרו ואני, שאיני ידידה של הטכנולוגיה נאלצתי ללמוד להשתמש בה. אני אוהבת לשבת עם אנשים, לראות אותם, להקשיב לניואנסים של מה שהם אומרים, להרגיש ביחד איתם . נכון, הזום עובד לא רע, אבל לא בדיוק אותו הדבר, ובעיקר דורש משאבים נפשיים רבים יותר. הראות לא תמיד הייתה טובה, התקשורת נקטעה, פתאום המסך נחלק לשלושה: חלק אחד בירוק והשניים האחרים בצבעים המקוריים. זה היה מאתגר במיוחד. לא הייתה ברירה אז התעקשתי להתמודד ולמדתי איך להפעיל אותו. ההצלחה נתנה לי סיפוק ואת הידיעה שאני מסוגלת, יכולה, מתמודדת.

הקורונה כהזדמנות

אם כן, חוסן נפשי מאפשר שבירת התבניות הקיימות, יצירתיות, העזה. הוא מעלה את המוכנות שלנו ללכת למקום אחר, להתנסות ולנסות פתרונות חדשים. אלה מהחשובים שבמרכיבי החוסן האישי וגם החברתי.

הקורונה היא הזדמנות לצאת מהקופסה. לא, לא ביקשנו אותה ובשמחה היינו מוותרים עליה. אבל אם היא כבר כאן – בואו נפיק ממנה את מה שאפשר. בואו נצא מאזור הבטחון והנוחות, פשוט כי אין לנו ברירה, ונמצא אפיקים חדשים לעשייה שלנו.

2. יצירתיות בענף התיירות

דוגמא לעשייה יצירתית היא תעשיית התיירות בארץ. חברה שהיא מדריכת תיירים במשך כמעט שלושים שנים סיפרה לי שכל עבודתה נקטעה ברגע. ברור, אין טיסות, אין תיירים, קיים פחד לטייל בקבוצות גדולות. ולא רק היא נפגעה. מערכת שלמה של אלפי אנשים: מדריכי תיירים, נהגי אוטובוסים, מפעילי חברות תיירות, מסעדות ובתי קפה וגם דוכני מזון ברחוב, הופעות תרבות לתיירים, חנויות תיירים, כל אלה נעצרו ברגע ועכשיו עליהם לחפש מקור פרנסה אחר. ואנשים ממציאים: ההרצאות והסיורים הוירטואלים פורחים: טיולים בחו"ל וסיורים בארץ דרך הזום. כיון שברור שלא לכולם יש כסף עושים זאת המדריכים בדרך אחרת: כל אחד מעביר כסף עבור ההרצאה או הסיור כפי שהוא רוצה ויכול. זו אינה הפרנסה שהייתה להם קודם אבל היא בהחלט משהו חדש שיכול להחזיק אותם קצת מעל המים.

האם השינוי יישמר

האם בחלוף איום נגיף הקורונה נחזור להרגלים הישנים? בחלקם כן ובחלקם לא. נקודת המבט כבר אחרת. יצאנו מהתבניות המחשבתיות שלנו וראינו את הדברים בצורה שונה. אין ספק שאני לא אוותר על הזום ואמשיך להיעזר באפשרות של טיפול מקוון. אולי למקרים בהם לא יוכל המטופל להגיע לחדר הטיפולים מסיבה כלשהי. אוכל גם כדי לטפל באנשים דוברי עברית מעבר לים. פגישות ההדרכה וההרצאות בעזרת הזום תישארנה לפחות בחלקן כיון שהן נוחות מאוד ועונות על הצורך ללמוד ולחשוב יחד עם אנשי המקצוע ללא הסרבול שבמפגש מתואם חודשים מראש, במקום מרוחק הדורש נהיגה וחנייה מתישות. אמי למדה את רזי הזום והווטסאפ-וידאו והיא תמשיך להיעזר בהם כדי לראות את נכדיה שלא תמיד מתפנים להגיע אליה. ואפילו אמשיך לעתים ברגעים של מצוקה או עצלות לקנות בצורה מקוונת.

הפסד ורווח בשינוי

בכל שינוי קיים הפסד מסוים, שהרי הפסקנו את ההתנהלות הקודמת. ובכל שינוי יכול להיות רווח, שהרי נחשפנו לדברים חדשים והרחבנו את יכולת הבחירה שלנו. נקודת מבט חדשה תמיד מעניינת ומאתגרת ופותחת דלתות חדשות להתנהלות שלנו. אני מניחה שנשמור על הרווחים שלנו מהקורונה רק שתסתיים כבר!

קטע מפסיפס אנושי
לסיום אני רוצה לקרוא לכם קטע מספרי "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל". בתקופה בה כתבתי את הספר חיפשתי משהו שייתן תחושה של הפסיפס המרכיב את להקת בני האדם. את המקום לייחודיות ולשונות וגם יחסי הגומלין והחיים במרקם אחד. שהרי עצם החיים ביחד והרבגוניות נותנים כוח ועוצמה לכל חלקי הפסיפס. השקעתי מחשבה רבה בשאלה איך לפתוח את הספר ולא עלה משהו. בקר אחד כשהשקיתי את הגינה עלתה בבת אחת התחושה: כך גם החיים בגינה! הפסקתי את ההשקיה והתיישבתי על המחשב. הקטע יצא בתוך חצי שעה בבת אחת. כמעט לא תקנתי בו דבר וגם את מספרי העריכה הוא עבר כמעט בשלמותו. אקרא לכם עכשיו את הקטע הזה.

"את ריבוי הקולות אני רואה בגינתי, זו המאגדת בה צמחים ובעלי חיים, ויוצרת מיקרוקוסמוס של יחסי הגומלין בין כל הנוכחים בה. בכל חודש משתנה הגינה. עם בוא הסתיו פורחים ועולים, משום מקום כאילו, חצבים גבוהים המזינים את הדבורים ואת החרקים. ואז עלי העצים מצהיבים, מעט מאדימים ונושרים. האגוז והרימון נותרים עירומים, רועדים ברוחות ובקור כל החורף. גם המנגו נכנס לתרדמת עמוקה ורק הזית ממשיך להכסיף את עליו. בכל תחילת אביב אני מוצאת את עצמי יושבת על צמיג ישן וחופרת באצבעותיי באדמה הטובה, הכבדה. אני מוציאה את "עשבי השטויות", כפי שקורא להם בעלי, נלחמת בהם מלחמה עד חורמה לבל ישתלטו על ביתנו כפי שעשו השיחים והעצים באגדת "היפהפייה הנרדמת" (פרו, 7961). בהדרגה עולות החוטמיות ומנכיחות את עצמן, והנה כבר הן ענקיות וצובעות את הגינה בירוק כהה. הפיטנגו פורץ במחול סוער של פריחה והלימון מפריח את פרחיו לעתיד של לימונים צהובים. הדרורים, הבולבולים, השחרורים והתורים נראים כאשר בפיהם זרדים וציצי שיער של הכלב. הם נושאים אותם לבניית קן. כמה קינים אנחנו מגלים בכל אביב בחצר. לעיתים אנו רואים את הביצים ושומעים את ציוצי הגוזלים, לעיתים מוצאים גוזל מת או ביצה שבורה שנאכלה על ידי חתול מזדמן. פעמים רבות אנו צופים במתבגרים הצעירים עומדים ליד הוריהם וצווחים כדי שההורה ייקח פירור וישים בפיו של המתבגר הצעקני. עתה מגיעה עונת הזוחלים והרמשים: שלשולים למיניהם, חשופיות, עכבישים ולטאות — אפילו זוג חרדונים שם את משכנו בגינה לאורך שנים. היתושים והזבובים מזמזמים ללא לאות. כל אלה הם מאכל תאווה לציפורים הזקוקות לאוכל נוסף עבור הגוזלים שבקינים. עם ההתחממות מתחילים לצאת הנחשים המייראים אותנו. אחת לכמה שנים אנחנו פוגשים צפע מזדמן וגם את הנחשה הענקית, השחורה. פעמיים במשך שנותיי בגינה פגשתי אותה ואת עשרות צאצאיה חוצים בבהילות את השביל אל מקום מסתור. למדנו לחיות איתם. עם כל הצומח והחי בגינה. את חלקם אנו אוהבים ועוקבים בדריכות אחרי חייהם. מחלקם אנחנו מתעלמים, נעזרים במיטב ההדחקות כדי לספר לעצמנו שאינם קיימים. כך, בעולם הגלוי לנו ובזה שרק בסתר ליבנו אנו יודעים על קיומו, מתקיימת "להקת הגינה שלנו", שבה מתרחשים יחסי גומלין מתמשכים המאפשרים לכולם להתפתח. בכל שנה אנחנו מוצפים חרדה: האם יתעוררו המנגו והרימון מתרדמת החורף? האם ינצו עלים חדשים? הציץ הראשון המראה על חזרה לחיים הוא יום חג בביתנו. אחריהם מגיע תור הוורדים:
הוורדים שאבי לימד אותי בילדותי כיצד לגדלם, לגזום אותם ולדאוג להם. הם מודים לי על הטיפול בהם בפרחים ענקיים בצהוב עז, בבורדו, בסגול ובוורוד ובריח שהם מפיצים — איזה ריח! בהדרגה מבשילים הפירות. הקיץ תוקף אותנו ואני גוזמת שוב ושוב צמחים שיבשו. הגינה מתנקה מצבעיה העזים. הפסלים המונחים על האדמה מתגלים לאחר שבמשך החורף הוסתרו על ידי העלווה הכבירה, והגינה משנה את צורתה. בגינתי יש מקום לצמחים ולחיות רבות. בכל רגע נתון אחדים מהם מרימים ראש ועלווה ותופסים לזמן מסוים את הבמה. ואז מתמעטים בגופם ובמספרם ומפנים מקום על הבמה לאחרים. כולנו — הגינה, בעלי החיים ואנחנו, בני האדם — יודעים כי הם שם, גם אם חבויים, וברגע מסוים יגיע שוב תורם לעלות אל מרכז הבמה וחוזר חלילה. כך גם העם היהודי. בכל רגע נתון יש מקום לקול מסוים לעלות ולהוסיף עוד גוון אל הפסיפס המורכב הזה של להקת העם. ואז הוא שוכך ונוכחותו מתמעטת. עדיין נשארת הידיעה כי הקול שדעך קיים ועוד יגיע הרגע שבו יעלה שוב אל מרכז הבמה. כוחנו כחברה, כאומה, הוא ביצירת היחסים בין הקולות השונים: אנו מאפשרים לקול מסוים בלהקתנו לעלות ולהישמע, ואז הוא דועך ונותן מקום לקול אחר. גם קול זה ידעך בעיתו ויפנה מקום לאחרים, וחוזר חלילה."
הספר ניתן לקנייה באתר "עברית" ובחנויות סטימצקי וצומת ספרים
כולנו עם אחד, פסיפס מגוון ומדהים. בואו נשמור על להקת עם ישראל, נתמודד גם עם הקורונה ונמשיך להתפתח.

תודה
יש פתח לשאלות אם רוצים דרך הצ'אט אפשר לכתוב ואענה