מהו חוסן נפשי?

חוסן נפשי היא יכולתו של האדם להתמודד עם מצבי משבר, להסתגל אליהם, להתגבר עליהם ואף להתפתח בעקבות המשבר. אני נוהגת לומר למטופלים כי כאשר ילד מתחיל ללכת ונופל ובוכה לא נעזור לו אם ניקח אותו על הידיים כל חייו. עליו לאמן את השרירים ואת המוח כדי שיוכל ללכת ולשם כך עליו גם ליפול. הוא מפתח כך גם חוסן פיזי: שרירים ברגליים וגם חוסן נפשי: "אם אני נופל זה לא נורא, אני יכול לקום." העניין אינו "לא ליפול". תמיד נפלנו, פיזית ונפשית ותמיד ייקרו בדרכנו אירועי חיים שיפילו אותנו נפשית. העניין הוא לקום אחרי שנופלים, מחוזקים יותר, חסונים יותר.

בימים אלה אנחנו זקוקים לחוסן נפשי יותר מאי פעם. מעולם, בימי חיינו, לא התמודדנו עם מציאות כזו הכופה עלינו הסגר בבתים, איבוד המוני של מקורות פרנסה ובידוד מדור שלם, דור ההורים והסבים. "אני רוצה את חיי בחזרה" הוא משפט שאני שומעת פעמים רבות.

איך מתפתח חוסן נפשי באדם?

כאשר אני אומרת לאנשים כי הם בעלי "אגו חזק", הם עלולים להיעלב. אנו רגילים להשתמש במילה "אגו" כדי לדבר על גאווה, אגוצנטריות או קושי באמפתיה. לא כך הוא. פרויד היה הראשון שהגה את מושג ה"אגו". על פי התיאוריה שלו, שמחזיקה עד היום, האגו הוא מבנה המחזיק את היכולות שלנו. כוחות האגו אמונים על התיווך בין המציאות לעולם הפנימי, ומטרתם היא תפקוד ויכולת עשיה. כדי שנוכל לחיות את חיינו עלינו להיות מוכנים ויכולים להסתגל למצבים השונים שבהם אנו נתקלים. האגו מורכב מפסיפס של כוחות ותכונות המשתלבים ובונים בכל אחד מאיתנו מסוגלות ודרכי התמודדות שונות. כדי שנוכל לתפקד טוב על האגו להיות איתן, רבגוני וגמיש. איתן — מכיל חוסן ועמידות; רבגוני — מכיל כוחות שונים כמו אינטליגנציה, סקרנות, יכולות בין-אישיות, ענווה, שאיפה ללמוד ולהתפתח ועוד; גמיש — עליו להיות מוכן לבדוק את המצבים שבהם אנחנו נמצאים, להעריך את כוחנו להתמודד בהם ואת כדאיות ההשקעה. על האגו להדריך אותנו לוותר לעיתים ולא להמשיך להילחם רק מכורח הצורך שלנו במאבק או בניצחון. ניתן להמשיל את התהליך לספינה בים – כוחות האגו הם הספינה השטה על משברי הגלים. אנשי הצוות מודעים לחלק מהנעשה במעמקי הים תחתיהם — בלא מודע . הם מנסים להבין את עוצמתו של הטבע ולנבא את התנהלותו ואת השפעתו על ספינתם. כל העת הספינה חותרת במלוא הכוח, תוך גמישות לשנות כיוון אם צריך, להוריד או להעלות מפרשים. העיקר הוא להגיע בשלום אל המטרה שהוצבה לה מלכתחילה. אלה הם כוחות האגו. גם אם הגענו למקום שלא רצינו להגיע אליו, מקום מפחיד ולא ידוע, גמישות האגו תעזור לנו להפיק הבנה גם מהמצב החדש שאליו נקלענו ותורה לנו את הדרכים להמשיך לנווט את ספינת חיינו.

שתי דוגמאות לחוסן נפשי אישי אני רוצה להביא בפניכם.

האחד – של אבי שעבר את השואה ובחר בחיים. הוא בחר לבנות משפחה, כזו עם אור ושמחה, טיולים, גינון, עשיית יין וריבות מכל פרי שגדל בחצרו. הוא בחר להיות בקשר עם להקת אנשים גדולה ומגוונת ולהשפיע עליה מהטוב הזה שהיה סביבו. זו הייתה בחירה ענקית, כוללנית, של כל מערך חייו, והיא השפיעה על הסובבים אותו. בזמן השואה שהה אבי במשך מספר שנים במרתף חשוך וקטן, בוורשה. הוא היה עסוק בעיקר בהישרדות: אכל פעם בשבוע, גם זה לא בכל שבוע, קפא מקור, פחד וידע שאיבד את משפחתו ואת חייו הקודמים. כנערה שאלתי אותו: "אבא, מה שמר אותך? מה נתן לך כוח?" "חשבתי שאני האחרון שנשאר מיהודי וורשה בחיים ושמתי מטרה לעצמי לשרוד כדי לספר את סיפורם" ענה לי אבי. המטרה, הייעוד, המשמעות שנתן לחייו הם אלה שנתנו לו תעצומות נפש להתגבר על חידלון הגוף ולשרוד.

סיפור החוסן הנפשי השני נוגע לאמי ולימינו עתה, ימי מגיפת הקורונה ששינתה במידה רבה את חיינו. במשך כל השנים ידעתי שאמי בחרה גם היא, כמו אבי, לראות את חצי הכוס המלאה בחיים. ולא שהם היו נטולי בעיות, דאגות, ומכות כאלה שהחיים יודעים לתת לנו. אמי בת ה- 88 הייתה בהגנה, עברה מלחמות נגד אויבים מחוץ ונגד אויבים מבית – מחלות שעברו על בני המשפחה. אמי ידעה להתמודד עם הכול, הרבה בעזרת הקשרים החמים שהיו ויש לה עם בני המשפחה ועם חברים ושכנים. חוסנה הנפשי היה גדול מאוד. היום נכפה עליה אויב שעדיין לא התמודדה אתו – בידוד. מגפת הקורונה תפסה את אמי בדיור המוגן בו היא חיה בחמש עשרה השנים האחרונות. באחת השתנו חייה והדבר החשוב לה מכול- החופש, נלקח ממנה. לא עוד טיולים איתי ועם אחותי, לא עוד בתי קפה ושוק הכרמל שהיא כל כך אוהבת, לא עוד מוזיאונים והצגות, לא עוד מפגשים עם הבנות והנכדים ועם חברותיה הרבות. גם עבורי תקופה זו קשה. בעיקר קשה לי שאיני יכולה לראות אותה, לחבק אותה, לצאת ולבלות בחברתה. כאשר אמרתי לאמי כי זה קשה כל כך אמרה שנכון, זה באמת קשה. "אמנם אני מאוד מאוד מתגעגעת אבל אני אומרת לעצמי שאני בטיול בחו"ל ולכן איני יכולה לראות את כולכם ולחבק אתכם. עוד מעט אחזור ונהיה שוב ביחד". זו הבחירה של אמי, זה מה שהיא אומרת לעצמה, ובכך משפיעה על המוח לכיוון של מצב רוח טוב ואופטימיות.

הדבר הקשה ביותר עבורנו בני האדם מבחינה נפשית הוא חוסר האונים. הידיעה שאיננו אדונים לחיינו, שאיננו יכולים לבחור, שלא נשלוט במה שיקרה לנו היא הגרועה מכול. בין אם הסיבה לחוסר האונים פיזית, נפשית או חברתית – עצם העובדה שאיננו יכולים להחליט מה יקרה איתנו ועם האהובים עלינו מכבידה מאוד. וכך אני שומעת מילדים להורים גרושים שהם מבטיחים להוריהם שיהיו ילדים טובים, לא יפריעו, ילמדו היטב, לא יצעקו ואז הוריהם יוכלו לחזור לחיות ביחד. מדוע ילד צעיר בוחר לחוש אשם? עבור כולנו, ילדים ומבוגרים תחושת אשמה עדיפה על חוסר אונים. תחושת האשמה נותנת לנו את המחשבה שאנחנו שולטים על המתרחש ואם רק נהיה טובים יותר, ראויים יותר, צדיקים יותר – נשלוט בחיינו.

תכונה זו של האנושות היא העומדת בבסיס הדתות: התפיסה שאנחנו יכולים לשלוט על המתרחש באמצעות מעשינו מביאה את האנושות לקדש את הדת. לא חשוב איך נקרא לכוח שאנחנו מאמינים ששולט בנו וביקום, העיקר הוא שאנחנו חושבים שיש לו דרישות מאיתנו וכוח לשלוט בעולמנו. אם רק נעשה מה שהוא מבקש – נהיה מוגנים. זו דרכה של האנושות לשלוט בפחדי הלא נודע וחוסר האונים וזו דרכם של המנהיגים לשלוט בלהקות האנשים שתחתם. בין אם מדובר במנהיגים דתיים, פוליטיים, לוחמים לזכויות אנושיות או לזכויות כדור הארץ – המשותף לכולם זו הדרך שבה הם שולטים בצורך שלנו להתגבר על חוסר האונים.

לא בבהכרח המנהיגים משקרים לנו. אם מדובר במנהיגי אמת, כאלה שטובת הלהקה מול עיניהם ולא טובתם האישית הרי שאכן יש דרכים לבנות חוסן גם באומה.

ובאמת, איך מתפתח חוסן נפשי בלהקת אנשים? בלהקת עם?

להקת אנשים צריכה כוח אגו שיוביל אותה, בדיוק כפי שהאדם צריך את כוח האגו שלו. כוח האגו של האומה מורכב מפסיפס ענק של כוחות אגו ועשייה ונתינה של אנשיה. כל אחד בלהקה תורם את חלקו. צריך רעיון ברור ופשוט שהעם יוכל להתלכד סביבו, מטרה. פעמים רבות קיימת התלכדות בלהקת עם סביב אויב מבחוץ. עם ישראל יודע להתגייס בעת מלחמה. כל מלחמה. מלחמה מול צבא, מול קושי כלכלי, מול מגיפה. את חוסנה של החברה הישראלית אנחנו רואים היום, בימי מגפת הקורונה. העם מתלכד כדי לעזור לנזקקים בנתינה פיזית, כספית ובנתינה לא פחות חשובה – ברוח. צעירים לוקחים על עצמם לעזור לקשישים ולהביא צרכי מזון ותרופות אל בתיהם. לא פחות חשוב מכך הם לוקחים על עצמם לדבר עם הקשישים בטלפון כדי לאושש את רוחם. מיזמים של תרומות תרבות מציפים את הרשתות: המוזיאונים, התיאטראות, רשתות הקולנוע, מרצים פותחים את התרבות והידע לעם.

כל להקת אנשים צריכה מנהיג. כפי שאמר משה בספר דברים, על המנהיג להיות בעל יכולת לוותר על עצמו למען להקתו. משה לא רצה להיות מנהיג. "עזוב אותי" אמר לאלוהים "אני זקן וכבד פה. מצא מישהו אחר שיישא בעול". משה ראה במנהיגות שליחות, אחריות כבדה ועבודה קשה. לא כיבודים. כדי שלהקת עם תהיה בריאה, בעלת חוסן פנימי ויכולת להתמודד עם קשיים על המנהיג לשים עת עצמו בראשה לא לכיבודים אלא לעשייה. את מה שהוא דורש מעמו עליו לעשות בעצמו. המנהיג הוא המודל, הוא פני האומה ועליו מוטלת אחריות לגורל כולה. רק כך נשמר את החוסן שלנו.

החוסן של עם ישראל מתקיים זה דורות. יכולנו לאויבינו מפנים ומחוץ, התמודדנו עם גלות בת אלפיים שנה, עם שואה שבאה להשמיד אותנו תוך שימוש במכונת רצח משומנת ויעילה. יכולנו לכול, הקמנו מחדש את מדינת ישראל. מדינה חזקה, חסונה פיזית ונפשית, חכמה מאוד. אנא מנהיגינו, אל תהרסו אותה היום מתוך משאלה לדאוג לעצמכם. יש לכם אחריות. מלאו אותה.