פורסם במאקו נשים

אין כמעט אישה שלא הותקפה במהלך חייה באופן מיני. התקיפה יכולה להתרחש במרחב הציבורי, בבית הספר, בבילוי עם חברות וחברים, בנסיעה באוטובוס או ברכבת, ברחוב. התקיפה עלולה להתרחש גם בבית – המקום שאמור להיות המגן והשומר עלינו, על ידי אדם רחוק או קרוב משפחה. אין מקום בו אנחנו, נערות ונשים, ילדים וילדות וגם נערים צעירים בטוחים מתקיפה מינית.

פעמים רבות עולה השאלה: "מדוע לא היא לא התלוננה?" השאלה נשאלת על ידי בני משפחה, זרים שקוראים בעיתון על תלונה מסוג זה, אנשי משטרה, עורכי דין ואפילו שופטים. השאלה אינה תמימה כפי שהיא נשמעת. היא טומנת בחובה ביקורת על המתלוננת, ויותר גרוע מכך: הבעת אי אמון סמויה. "רק עכשיו נזכרת להתלונן? אולי המצאת הכול?". גם אם לאחרונה קיימים מקרים בודדים בהם התלונות שהועלו נראה כי נעשו כדי לקבל טובת הנאה או לפגוע במי שהתלונה נגדו הרי שברוב המכריע של המקרים התלונה מגיעה, גם אחרי שנים רבות, בגין פגיעה אמיתית שהתרחשה.

מדוע המתלוננות וגם המתלוננים לא עושים זאת רגע אחרי הפגיעה? אני זוכרת אותה הפעם, לפני עשרות שנים, כאשר הייתי נערה צעירה. באוטובוס בו עמדו אנשים נצמד אליי גבר צעיר והתחכך בי. קפאתי. לא היה לי קול, זעתי באי מנוחה וניסית להתרחק ממנו באוטובוס הצפוף אולם הוא נדבק אליי. כל גופי רעד ובכל זאת לא יכולתי לצעוק. כאשר עצר האוטובוס פילסתי את דרכי בין האנשים, רועדת כולי, ונמלטתי. חיכיתי באימה לאוטובוס הבא שייקח אותי הבייתה. רק רציתי להגיע הבייתה, למקום הבטוח והשמור. שם לא סיפרתי להוריי על הפגיעה. למרות שהוריי היו טובים, קשובים, מכילים ומחזקים – התביישתי לספר להם. כן, נוסף על כך שהותקפתי חשתי בושה על כך.

נערות ונשים רבות מספרות כי הן עוברות תהליך דומה: שיתוק, אלם קול, בושה, רצון לשכוח את התקיפה ובכך כאילו לסלק אותה מהמציאות. כאילו לא הייתה מעולם. מה עומד בבסיס הרצון הזה? מנגנוני ההגנה הנפשיים הם האחראים על כך. הם נכנסים לפעולה ומאפשרים המשך תפקוד, גם אם לא עיבוד רגשי של הטראומה.

מהם מנגנוני הגנה?

שני דברים חשובים מאפיינים את גופנו: הניסיון לשמור על עצמנו והשאיפה להסתגל למצב הקיים ולתפקד בו בצורה מיטבית. הגוף שלנו מנסה לשמור על עצמו. כך כאשר יתקרב זבוב לעין יופעל רפלקס והעפעף ייסגר ויגן על העין, כאשר ניגע בלהבה היד תירתע באופן מידי. הגוף שלנו גם ינסה להסתגל: במצב בו הרגל מתקשה לדרוך, באופן אוטומטי נישען על הרגל השנייה, במצב בו חלקים במוח נהרסו ילמד המוח מסלולים חדשים לתפוס את מקומם. כך הגוף וכך גם הנפש שלנו. היא בנויה כך שתגן עלינו מפני כאב, מצוקה, טראומה או חולי נפשי, היא בנויה כך שתישאף להסתגל ולאפשר תפקוד תקין והתפתחות גם במצבים בהם אנחנו מתקשים או עוברים טראומה.

הנפש האנושית בנויה כך שכאשר אנחנו עוברים אירוע מעורר מצוקה יעלו חרדה, פחד, עצב, מתח ולחץ יופעלו מנגנוני הגנה נפשיים כדי לשפר את ההתמודדות שלנו וכדי שלא נסבול מתופעות ארוכות טווח של מצוקה. האירוע מעורר המצוקה יועבר אל הרובד הלא מודע ונפעל כאילו הוא לא קיים, נצליח להתעלם ממנו. זהו מנגנון הגנה הנקרא "הדחקה" והוא הוא אחד הפעילים במקרים של טראומה, גם כזו הנובעת מתקיפה מינית. האירוע הטראומתי  מועבר אל הרובד הלא מודע וקיים ניסיון נואש לחזור לחיים רגילים "כאילו כלום לא קרה".

הניסיון של מחיקת האירוע הטראומתי כדי לאפשר המשך החיים היא אחת הסיבות לכך שנפגעות ונפגעי התקפה מינית או התעללות מתמשכת לא מספרים עליה לקרוביהם.

עוד סיבה לא לספר היא היחס שמקבלות מתלוננות וגם מתלוננים מהחברה. גם מהמשפחה. לא פעם שמעתי מאישה שהותקפה מינית בהיותה ילדה על ידי בן משפחה: אח, אב הוא סבא כי היא פנתה לאמה. האם סילקה את הבעיה באומרה: "לא יכול להיות, הוא כל כך נחמד ואוהב אותך. בטח דמיינת. שלא תדברי על השטויות האלה עם אף אחד!". נוסף על האלימות שספגה אותה ילדה היא ספגה גם את חוסר האמון ואת הידיעה שאפילו אמה, זו שאמורה להגן עליה מכול לא עומדת לצידה. היא נשארה בודדה במשך שנים עם פצע מדמם בתוכה עד שהעזה לפתוח את הנושא במפגש הטיפולי.

סיבה נוספת  מדוע נפגעות תקיפה מינית או אלימות לא מספרות להורים ולסביבה הקרובה על מה שקרה היא כדי לא לפגוע ולהדאיג את ההורים. גם כדי להגן על ההורים וגם כדי להגן על עצמן מתגובתם. נערות צעירות יודעות כי ברגע שתספרנה על הפגיעה להוריהן ההורים ייזרקו לתוך מערבולת רגשות: דאגה עמוקה ומציפה לבת, כעס וזעם, אשמה, האשמה את הבת, הטפות וביקורת: "למה לא שמרת על עצמך כמו שאמרנו לך?!". כל אלה עולים בערבוביה בליבם של ההורים והנערה לא מסוגלת להתמודד גם עם הצונמי הרגשי שלהם. עליה לגייס את כל כוחותיה להתמודד עם מה שעברה, להיעזר במנגנוני הגנה כדי לשוב לחייה.

השנים שחולפות תוך שמירת הסוד הנורא גובות מחיר כבד. מנגנוני ההגנה תפקידם למנוע את ההצפה הרגשית בעקבות הטראומה ולאפשר המשך תפקוד. כאשר הם מופעלים בצורה חזקה כל כך הם מונעים את עיבוד הטראומה. היא נשארת בגוש מוגלה בלב ובנפש, לא לבלוע ולא להקיא, צורכת אנרגיה נפשית כבירה כדי להמשיך ולהשאיר אותה חבויה. המחיר מתבטא במגוון סימפטומים: חרדות חזקות, דיכאון, הפרעות אכילה, התנהגות קומפולסיבית, הפרעות בתפקוד, הימנעות מקשר אינטימי ומיני. הקושי עובר גם לדור הבא. כאשר נשים שעברו תקיפה מינית הופכות לאימהות הן מגוננות על בנותיהן ולהגיע לעתים למצב של הגנת יתר, כזו ל שחונקת ומפריעה להתפתחות הבת. ראיתי נשים ששלחו את הבת לטיפול נפשי ורק במהלכו התגלה הסוד: האם עברה תקיפה מינית בילדותה מבן משפחה וחשה צורך לשמור על הבת מכל משמר ובכך חסמה את תהליך ההיפרדות התקין שלה.

בפעם הבאה שנשמע על מותקפת מינית כדאי לחשוב רגע לפני שאומרים בלב: "לא יכול להיות, מדוע לא התלוננה כל השנים?" אנחנו, הנשים, זוכרות את ההתקפות שהותקפנו. לכם, הגברים, אני רוצה לומר כי עד כמה שזה לא נעים להודות בכך, נשים ונערות מותקפות מדי יום, בחלקן על ידי בני משפחה. זו יכולה להיות אשתך, אחותך או הבת שלך.  בואו נתחיל מלהאמין להן.