מה אנו רואים בתמונה? ומה איננו רואים? מה מתחבא מעינינו מאחורי הבית, השיחים, בינות לצללים? הצללים נותנים עומק לתמונה. ללא ממד הצל לא היינו יודעים כי מדובר באובייקטים בעלי שלושה ממדים, עם נפח.

על פי תורתם של נוימן ושל יונג שקדם לו, תודעה מסומלת על ידי האור – השמש. כאשר השמש זורחת אנו רואים בבירור ובבהירות את שמתרחש סביבנו. אלא ששמש חזקה מדי, כולנו יודעים, מסנוורת ויכולה לעוור. כולנו נמלטים מהשמש של אוגוסט כאשר היא קופחת על ראשינו בתוקפנות. כובע, קרם הגנה, משקפי שמש הם אביזרי חובה בארץ ישראל בחודשי הקיץ. כך גם הסתמכות רק על התודעה עלולה לעוות את התפיסה שלנו. לכן עלינו להיות קשובים גם "לצל" שלנו – למקומות שאינם בהירים מכוח התודעה, לאלו שמשפיעים עלינו מבלי שנראה אותם. הסיפור המיתולוגי המדגים את התפיסה הזו הוא של פרספונה אלת השאול. בתחילת חייה הייתה פרספונה נערה יפה שהאדס אל השאול חמד אותה. הוא חטף אותה ונישא לה. אמה, דמטר אלת התבואה והפריון נעצבה וכעסה מאוד. היא הפסיקה להזין את האדמה ולדאוג לתבואה ולפרי למאכל. חורף קפוא ירד על הארץ ואיתו הרעב. תחינת האנשים הביאה את האדס לוותר ובכל שנה למשך כחצי שנה הורשתה פרספונה לעלות אל פני האדמה אל אמה. אז שררו האביב והקיץ והארץ מלאה פרי. עם שובה חזרו הקור והצחיחות ודמעותיה של דמטר – גשם הרטיבו את האדמה (המילטון 1982). המיתוס עוסק בחשיבות יחסי הגומלין וההזנה בין החלקים החשוכים, הלא מודעים שלנו כדי להפרות את אלו המודעים הנמצאים באור השמש.

"צל" הינו מושג יונגיאני המדבר על מעין סל, מקום אליו אנחנו משליכים את כל מה שאיננו אוהבים בעצמנו ובחיינו. כך נניח בסל הצל את התוקפנות שלנו, את חוסר הישע שלנו, את ההססנות או העצלנות שלנו, את הצורך בשליטה – כל דבר שאיננו אוהבים בעצמנו ואיננו גאים בו. התכנים הללו מועברים אל הרבדים הלא מודעים שלנו וכך קל לנו להתעלם מהם ולראות את עצמנו באור חיובי יותר.

ניטשה (ניטשה תשס"ח) מתאר קשר מובנה וקרוב בין האדם וצילו. האדם אינו מודע לצילו כל העת אלא לפרקים. כאשר תכנים מהצל עולים למודעות לעתים קיימת תדהמה: "האם אני באמת כזה? תוקפני? חשדנית? שתלטן או פחדנית?" על פי ניטשה נענה האדם לבקשת הצל לשתף פעולה ובהדרגה הוא הופך להיות חלק מהמודע. האור והצל אינם יריבים, מבין האדם, אלא משלימים זה את זה. האחד אינו קיים ללא האחר.

יונג ונוימן רואים ביכולת שלנו להיות קשובים לתכני הצל – לתכנים הלא מודעים שלנו את המאיץ להתפתחות. בסיפור על פיטר פן (ברי 1904) פיטר פן הוא דמות של ילד נצחי, אמיץ כמו שרק ילד יכול להיות ואוהב הרפתקאות. לפיטר פן אין צל. להקת הילדים בפיקודו עוברת הרפתקאות נועזות. רק כאשר הכול מסתיים והילדים חוזרים לחדר השינה שלהם חש פיטר פן כי חסר לו משהו. האיום הוסר ועכשיו הגיעה העת להתפתח. פיטר פן מבקש מוונדי – הדמות הנשית והמטפלת – דמותה של האנימה – לתפור את צלו לעקבי רגליו. רק משהתחבר פיטר פן לצלו – לחלקים הלא מודעים שלו הוא חוזר להיות ילד רגיל המתפתח וגדל.

ההכרה בתכנים שהושלכו אל הלא מודע – אל הצל הם המאפשרים התפתחות. כך היה כאשר שנים התעלמתי מליקויי הלמידה שלי בהתמצאות בדרכים. במשך שנים חששתי מיציאה אל דרך לא ידועה. גם אפליקציית הוויז לא עזרה. הצטיירתי בעיני עצמי ובעיני אחרים כחששנית, לא מסוגלת אפילו טיפשה. רק לאחר שהכרתי בעובדה שאני סובלת מליקויי התמצאות פיתחתי דרכי התמודדות יעילות כדי להגיע בבטחה ממקום למקום.

תכני המאמר הנוכחי לקוחים מספרי "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל" שיצא לאור לפני מספר חודשים ומספרי החדש הנמצא בתהליך כתיבה. את הספר "פסיפס אנושי" ניתן לקנות באתר "עברית", "נטבוק" או ברשתות סטימצקי וצומת ספרים.

ביבליוגרפיה

ברי, ג', מ' (סופר). 1904. בר-הלל סמו, ג' (תרגום). 2011 . "פיטר פן". רמות השבים: אריה ניר.

המילטון, ע'. 1982. "מיתולוגיה". אמיתן, א' (תרגום) תל אביב: מסדה.

ניטשה, פ'. תשס"ח. "אנושי, אנושי מדי ספר לחופשיים ברוח". גוטשלק, י', טננבאום, א' (תרגום). ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. האוניברסיטה העברית (עמ' 400-401).

ענבר-סבן, נ'. 2019 "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל". אזור: צמרת.