פורסם בזמן ישראל

החגים חלפו ואנחנו חוזרים אל השיגרה. כמו בכל שנה האוויר מתקרר, הילדים חוזרים אל בתי הספר והגנים ואנחנו חוזרים אל העבודה ואל מטלות היומיום. יש משהו מבורך בחזרה אל המוכר והידוע, אל מה שהיה בשנים שעברו.

האמנם אנחנו חוזרים בדיוק לאותו מקום? לא בדיוק. עברנו שנה, תינוקות נולדו, אנחנו התבגרנו וגם ילדינו. הצרכים שהם שונים והמשאלות והחלומות שלנו השתנו גם הם. ספירלת ההתפתחות אפשרה לנו לחזור למקום דומה, לחוש את ביטחון השורשים והידוע וגם להיות מעט אחרים.

מהי ספירלת התפתחות?

בספרי: "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל" אני מציגה את ההתפתחות הספירלית, העונתית של הטבע. גינתי מאגדת בתוכה צמחים ובעלי חיים ויוצרת מיקרוקוסמוס של יחסי גומלין ביניהם. בכל חודש משתנה הגינה. עם בוא הסתיו פורחים ועולים, משום מקום כאילו, חצבים גבוהים המזינים את הדבורים ואת החרקים. ואז עלי העצים מצהיבים, מעט מאדימים ונושרים. האגוז והרימון נותרים עירומים, רועדים ברוחות ובקור כל החורף. גם המנגו נכנס לתרדמת עמוקה ורק הזית ממשיך להכסיף את עליו. בכל תחילת אביב אני מוצאת את עצמי יושבת על צמיג ישן וחופרת באצבעותיי באדמה הטובה, הכבדה. אני מוציאה את "עשבי השטויות", כפי שקורא להם בעלי, נלחמת בהם מלחמת חורמה. בהדרגה עולות החוטמיות ומנכיחות את עצמן, והנה כבר הן ענקיות וצובעות את  הגינה בירוק כהה. הפיטנגו פורץ במחול סוער של פריחה והלימון מפריח את פרחיו לעתיד של לימונים צהובים. הדרורים, הבולבולים, השחרורים והתורים נראים כאשר בפיהם זרדים וציצי שיער של הכלב. הם נושאים אותם לבניית קן. פעמים רבות אנו צופים בגוזלי הדרורים המתבגרים עומדים ליד הוריהם וצווחים כדי שההורה ייקח פירור וישים בפיו של המתבגר הצעקני. עתה מגיעה עונת הזוחלים והרמשים: שלשולים למיניהם, חשופיות, עכבישים ולטאות – אפילו זוג חרדונים שם את משכנו בגינה לאורך שנים. היתושים והזבובים מזמזמים ללא לאות. כל אלה הם מאכל תאווה לציפורים הזקוקות לאוכל נוסף עבור הגוזלים שבקנים. עם ההתחממות מתחילים לצאת הנחשים המייראים אותנו. אחת לכמה שנים אנחנו פוגשים צפע מזדמן וגם את הנחשה הענקית, השחורה. פעמיים במשך שנותיי בגינה פגשתי אותה ואת עשרות צאצאיה חוצים בבהילות את השביל אל מקום מסתור. למדנו לחיות איתם. עם כל הצומח והחי בגינה. את חלקם אנו אוהבים ועוקבים בדריכות אחרי חייהם. מחלקם אנחנו מתעלמים, נעזרים במיטב ההדחקות כדי לספר לעצמנו שאינם קיימים. כך, בעולם הגלוי לנו ובזה שרק בסתר ליבנו אנו יודעים על קיומו, מתקיימת "להקת הגינה שלנו", שבה מתרחשים יחסי גומלין מתמשכים המאפשרים לכולם להתפתח. בכל שנה אנחנו מוצפים חרדה: האם יתעוררו המנגו והרימון מתרדמת החורף? האם ינצו עלים חדשים? הציץ הראשון המראה על חזרה לחיים הוא יום חג בביתנו. אחריהם מגיע תור הוורדים: הוורדים שאבי לימד אותי בילדותי כיצד לגדלם, לגזום אותם ולדאוג להם. הם מודים לי על הטיפול בהם בפרחים ענקיים בצהוב עז, בבורדו, בסגול ובוורוד ובריח שהם מפיצים — איזה ריח! בהדרגה מבשילים הפירות. הקיץ תוקף אותנו ואני גוזמת שוב ושוב צמחים שיבשו. הגינה מתנקה מצבעיה העזים. הפסלים המונחים על האדמה מתגלים לאחר שבמשך החורף הוסתרו על ידי העלווה הכבירה, והגינה משנה את צורתה. בגינתי יש מקום לצמחים ולחיות רבות. בכל רגע נתון אחדים מהם מרימים ראש ועלווה ותופסים לזמן מסוים את הבמה. ואז מתמעטים בגופם ובמספרם ומפנים מקום על הבמה לאחרים. בתהליך ספירלי הם מגיעים בכל שנה מחדש ברגע מו מגיע  שוב תורם לעלות אל מרכז הבמה וחוזר חלילה.

ספירלת התפתחות היא התקדמות בשני כיוונים: גם היישר לעבר המטרה וגם מעגלית. בכל אחד ואחת מאיתנו קיים דיון מתמיד בין הצורך לשמירה על הקיים, הפחד מהלא מוכר לבין הצורך להתקדם, ללמוד, להתנסות בחדש. מתוך הדדיות ואינטגרציה אנחנו חיים תוך שילוב ביניהם. היופי והייחוד בתנועה זו טמונים בעובדה שאף אחד מהכוחות הפועלים לא מאבד את ייחודיותו ואינו נטמע באחר. הם פועלים מתוך כבוד הדדי והתחשבות זה בזה. הספירלה מתחילה במוקד מסוים, מתרחבת ואוספת אל תוכה עוד ועוד ממה שהיא פוגשת בדרכה. היא מתמלאת ובכל סיבוב מגיעה למקום חדש ומורכב יותר.

ספירלת ההתפתחות מאפשרת לנו לחזור בכל שנה אל החיים של "אחרי החגים", לשמור על מי שאנחנו בתוכנו, על המשפחה שלנו, על קשרים חברתיים ובנוסף להחליט על כיוונים חדשים בדרך אל הגשמת עוד חלקים ממי שאנחנו, מהעצמי ומהסלף שלנו.