האם להתפעל מהילדים או לבקר אותם?
הישגי הילדים והילדות שלנו מוערכים ונשפטים אל מול אלה של אחרים. איך משפיע עליהם השיפוט ההורי או של המורים? כיצד נעזור להם להתקדם ולהתפתח ולהאמין בעצמם וגם לא להתעצל ולהפיק מעצמם את המירב ושאלת השאלות: האם לבקר את ילדינו או להתפעל מהם וכיצד לעשות זאת?
שנת הלימודים מתחילה ואיתה המטלות בבית הספר, האתגרים, ההצלחות, הכישלונות והערכות המורים וציונים. הישגי הילדים והילדות שלנו מוערכים ונשפטים אל מול אלה של אחרים. כיצד הם מרגישים כששופטים את המשימה שהכינו בבית ועמלו עליה, גם אם לא הקדישו לה זמן רב? מה הם חושבים על עצמם כאשר ניסו והתמודדו עם מטלה קשה במיוחד ואיך משפיע עליהם השיפוט ההורי או של המורים? כיצד נעזור לילדינו להתקדם ולהתפתח ולהאמין בעצמם וגם לא להתעצל ולהפיק מעצמם את המירב?
האם להתפעל מהילדים.ות או לבקר אותם?
ילדינו תלויים בנו, ההורים, לקיום חייהם, להתפתחות אהבה עצמית ולדימוי עצמי תקין. לא ניתן להגזים בחשיבות של קבלת התייחסות חיובית או שלילית מהסביבה כלפינו. גם אם יקבלו את מזונם וצרכיהם הפיזיים, ילדים אינם יכולים להתפתח בצורה תקינה ללא רגש של אהבה ורכות.את מושג ההיקשרות בין התינוק להוריו, "attachment", טבע ג'ון בולבי ופיתח דונלד וויניקוט, והוא נמצא בבסיס ההתפתחות של כל ילד וילדה (Gilmore, 1990). בין הילד.ה וההורים מתפתחת שותפות מעגלית פיזית-פסיכולוגית הקובעת את התפיסה העצמית של הילדה או הילד בהמשך חייהם.
דונלד וויניקוט היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, שחי באנגליה בשנים 1971-1896 וחקר את עולם הנפש של ילדים וילדות. הוא פיתח את תיאוריית הקשר הראשוני בין התינוק להוריו, קשר שמאפייניו מלווים את הילד ואת הבוגר כול ימיו בתפיסת העצמי שלו וביחסים בין-אישיים. ההורים מהווים את המראה שבה מביטה התינוקת ולומדת על עצמה: מבטם האוהב או העוין, ההכלה או הדחיה שלהם אותה, העזרה או ההתעלמות מהצרכים יגרמו לתינוק.ת לקבל או לדחות את עצמם ולגבש זהות עצמית חיובית או שלילית. תהליך זה נקרא "שיקוף" –Mirroring (וויניקוט, 1958).
זה מתחיל בתהליך השיקוף שתיאר וויניקוט וממשיך לאורך החיים. הורה, מורה, חברה או סבא וסבתא, שיראו בילדה את הטוב שבה, את הכוחות וההשתדלות שלה ויאמינו בה, יביאו להפנמה של "אני יכולה!", ומכאן להמשך ניסיון והשתדלות להצליח במשימה. הפנמה של "אני רע, לא מוצלח, טיפש ומרגיז" תביא לכך שהילד יפסיק להתאמץ עם התסכול הקטן ביותר (Moore, 1968).
למרות שילדים אינם מודעים לכך שהם מפתחים את ההערכה העצמית שלהם על פי ההערכה והאהבה או הביקורת והבוז שהם מקבלים מהוריהם, במהלך איןספור אינטראקציות רואה הילדה את מבע העיניים והתגובות של ההורים כשהם מביטים בה. המבע שלהם אומר לילד.ה הכול: האם אמא או אבא חושבים שאני "שווה, טובה, מסוגלת" או שהם רואים בי "כישלון, עקשנות או "רעה"? על פי זה מתפתח הדימוי העצמי המלווה ילדים וילדות לאורך חייהם.
דימוי עצמי חיובי זו הפלטפורמה שממנה ייצאו ילדים וילדות עם דחף ואנרגיה לפעול, להתנסות, ללמוד וליזום ולהגשים את חלומותיהם. אם ההורים לא מתפעלים מילדם והם ביקורתיים ודרשנים, הוא יחוש שאין לו סיכוי, שחבל להתאמץ ושהוא חסר כישורים. ילדה כזו תגדל להיות מתבגרת ואישה שלא מאמינה בעצמה, שאינה לוקחת אתגרים מתוך ידיעה שלא תוכל לממש אותם, וכתוצאה מכך עלולה להיפגע התפתחותה הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית. חוסר אמון ביכולותיו להשיג את מה שהוא רוצה יביא את הילד והמבוגר להתנהגות של הימנעות, נסיגה, חוסר מוטיבציה וחוסר אמון בעצמו.
אז האם לבקר את עשייתם של ילדינו או להתפעל מהם?
תפקיד הביקורת
תפקידנו הוא לחנך את הילדים, להעיר להם כאשר עליהם לשנות את התנהגותם, ללמד אותם דרכים להתמודדות ולעזור להם להבין איך להתייחס לאחרים. כול זה יכול להיעשות מתוך תקשורת מכבדת. לעתים אנו מעבירים ביקורת על הילדים, אם מתוך חוסר סבלנות ואם מתוך מצוקה שעולה בנו לאור התנהגותם. הדרך ללמד ילדים צריכה להיות מלווה בהקשבה, באמפטיה ובהבנה. העברת ביקורת עלולה לפגוע בילד כך שתשתק אותו והוא לא ינסה שוב. הרי לומדים רק דרך התנסות וכישלון והתנסות נוספת.
ביקורת חריפה עלולה להביא את הילדים לידי הימנעות מעשייה, וכך נעצרת הדרך להתנסות והצלחה. אם נגער בילד שנפל מאופניו, נסגור בפניו את השער לנסות שוב ושוב בתמיכה שלנו לרכוב עד להצלחה. מה אנחנו משיגים אם נאמר לילדה: "אמרתי לך להתחיל ללמוד יומיים לפני הבחינה, לא עשית זאת ועכשיו נכשלת!"? הרגשות שלה בעקבות הכישלון קשים. היא מאוכזבת ומתוסכלת ואולי אומרת לעצמה שהיא לא מסוגלת ללמוד ולהצליח. מה נקבל אם נוסיף לזה את אכזבתנו שבאה לביטוי בביקורת שנעביר עליה? לא נקבל מאומה והיא תוסיף לרשימת ה"אני לא שווה כלום, אפילו ההורים שלי מיואשים ממני", שיש לה על עצמה.
יש להעיר לילדים ולכוון אותם בצורה מדודה ומכוונת לאירוע מסוים, אך בשום אופן לא בצורה כללית האומרת: "תמיד אתה נכשל". כאשר הילדים יחושו שיש להם גיבוי מהוריהם הם ישתפו יותר ויקשיבו יותר לעצות ההורים. יש לזכור כי ההורים הם המודל הראשוני של ילדיהם והם יכולים לעצב את התנהגותם גם בגיל ההתבגרות, שבו לפעמים נראה שהמתבגרים קשובים רק לחברים ולידוענים ברשתות החברתיות. התעניינות ומעורבות בצד קבלה וכבוד יאפשרו לעזור לילדים לממש את יכולותיהם.
תפקיד ההתפעלות
כיון שילדינו מסתכלים על תגובותינועליהם ומהן לומדים מי הם, מה הם יכולים וממה עליהם להימנע, עלינו כהורים לשבח אותם ולהתפעל מהם ככל האפשר. עלינו להשתדל ולמצוא את חוזקותיהם, את המעשים הטובים, את עצם ההתמודדות ואת העובדה שלא ויתרו על מטלה קשה, לחזק את זה ולהתפעל ומכך. כל הורה יכול וצריך למצוא בילד.ה שלו תכונות, מעשים והתנהגויות נהדרות. גם אם הוא או היא לא מצליחים להיות מצוינים ניתן להתפעל ולשבח טוב לב, נכונות לוותר על משחק לחברה, השתתפות בחוג כדורגל או שחמט
כדאי להתפעל מכל יצירתיות שהילדים מביעים. מכיוון שילדים תלויים רגשית וקוגניטיבית בדעתנו עליהם, אם נתפעל מעשייתםהם ייטו לנסות שוב בפעם הבאה. אנו משפיעים על הדימוי העצמי שלהם והאמונה שהם יכולים או אינם יכולים, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה. ילד או ילדה שנאמר להם שהם טיפשים או עצלנים ייטו להימנע מלנסות שוב. לעומתם מי שהוריו יאמרו לו שהוא נהדר משום שניסה שוב לעלות למגרש ולהשתתף במשחק, שלא ויתר ועשה מועד ב' ומועד ג' במבחן, שלא פחד ללכת לחבר ולישון שם – יבין שהוריו מאמינים בו וינסה שוב ושוב. הימנעות היא דרך בטוחה לחזור על תחושת הכישלון ומנגד ניסיונות חוזרים יאפשרו הצלחה.
איך ניתן לקדם את הילדים ולהעביר את הביקורת בצורה בונה?
חשוב לומר להורים וגם למורים שלמרות שנראה שהילדים כועסים, מבטלים, לא מקשיבים וחושבים שהם וחבריהם וגם משפיעני רשת יודעים טוב יותר, הם קשובים למה שאתם אומרים. הדרך שבה תגידו להם את הדברים חשובה ביותר, כשהתנשאות בשם הניסיון והגיל ממש לא יביאו להקשבה. רק תקשורת נקייה מביקורת ומזלזול תביא לכך שהם יקשיבו לכם.
כשאתם מעבירים ביקורת יש לעשות זאת תמיד מתוך כבוד לילד ובצורה בונה הפותחת דרך לשינוי. לא יעזור לכעוס על הילדה ו'לחפור' בשאלה למה לא למדה למבחן, או להזכיר לילד שהפסיד מסיבת יום הולדת כי חשש ללכת. צריך לומר שאתם יודעים שהוא ניסה ולחשוב ביחד מה יכול לעזור לו בפעם הבאה: אולי להבטיח שאם ירצה שתבואו לקחת אותו מהטיול תעשו זאת, אולי להציע לשבת איתה וללמוד בפעם הבאה. תמיד תגיעו עם כבוד לקושי וניסיון לראות מה יכול לעזור בהתמודדות הבאה.
צריך לשבח את העשייה, את ההתמודדות ואת הקימה אחרי הנפילה והכישלון, שהרי הם החוסן העיקרי. בחיים אנו נכשלים ונופלים ואי אפשר להימנע מכך. החוכמה אינה לא להיכשל, אלא לקום ולנסות שוב, ואת זה חשוב מאוד להעביר לילדינ, ולהתפעל מיכולתם ומאומץ ליבם כשהם עושים זאת.
מקורות מידע:
וויניקוט, ד' ו' (1958). היכולת להיות לבד, בתוך ברמן, ע' (עורך) (2009), עצמי אמיתי עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד.
וויניקוט, ד' ו' (1989). הילד, משפחתו וסביבתו, כפרי, י' (תרגום), תל אביב: ספרית הפועלים.
וויניקוט, ד' ו' (1998). תינוקות ואמותיהם, קראוס, מ' (תרגום), תל אביב: דביר.
Bowlby, J. (1988). A Secure Base: Clinical Applications of Attachment Theory. London: Routledge.
Gilmore, K. (1990). A Secure Base. Parent-Child Attachment and Healthy Human Development: By John Bowlby. New York: Basic Books, Inc., 1988. 205. Psychoanalytic Quarterly, 59, 494-498.
Moore, B. E., & Fine, B. D. (1968). A glossary of psychoanalytic terms and concepts. In A glossary of psychoanalytic terms and concepts (pp. 102-p).