"פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל" נכתב על ידי מתוך כורח פנימי. במשך שנים אומרת לי אמי: "את צריכה לכתוב. יש לך לספר כל כך הרבה דברים מעניינים". לא כתבתי כי לא האמנתי שאוכל לעניין מישהו במחשבותיי. לא האמנתי שאוכל להעלות על הכתב משנה סדורה שלהם. שאוכל לגעת באנשים דרך ספר, והרי הקשר עם אנשים הוא החשוב ביותר עבורי. יום אחד, כאשר ישבתי אצל דבורה קוצ'ינסקי, מדריכתי להבנת חלומות, הבאתי חלום שלי. דבורה הקשיבה קשב רב לחלום ואמרה לי: "את צריכה לכתוב". התמרדתי בעוז: "אני לא יודעת לכתוב, זה לא ילך". "זה לא אני אומרת" המשיכה דבורה "זו נפשך המדברת מבעד לתכני החלום". בדחילו ורחימו החלטתי להעז. בתחושתי נשמתי נשימה עמוקה ושנתיים אחר כך עם סיום הכתיבה נשפתי את האוויר החוצה. והרי אני לא רק כותבת. אני אם, אם כי ילדיי גדולים כבר ובכל זאת זקוקים לי לעתים ואני להם. אני נשואה, עובדת ואוהבת מאוד את עבודתי ומושקעת בה, בת לאמי שזקוקה גם היא לתשומת לבי, אוהבת את חברותיי ולא רוצה לוותר על הקשר עמן, מטיילת, מתעמלת…. כן, חיים מלאים ובכל זאת התפניתי גם לכתוב. כפי שאמרה דבורה זה היה ציווי ליבי.
אני אוהבת אנשים, הם מעניינים אותי, נהנית לדבר איתם, לשמוע אותם, ללמוד וללמד, כל אחד את מה שבתוכו. לומדת מילדים קטנים, מבני נוער וממבוגרים. לומדת הרבה מאוד מזקנות וזקנים. לומדת מילדיי, מבעלי ומאמי. למדתי הרבה מאבי, אולם לצערי הרב שנותיי עימו לא היו רבות והוא נפטר סמוך להיותי אם ולהיותו סבא, לפני שנים רבות, רבות מדי.
בספר שהלך ונכתב רציתי להביא את אהבתי לעם ישראל ואת אמונתי הגדולה בחוזקו. דווקא בשל הגוונים שבו הוא חזק ויציב, נע עם מצוקות הזמן ובו זמנית שומר על ליבה חזקה. זהו העם שלי, שלנו. זה היה צו הלב והחינוך שקיבלתי כילדה מהוריי. לאור אמונה בחוזקו של העם ובזכותנו האנושית לחיות בביטחון במדינה שלנו, וגם מכורח זכותנו הטבעית וההיסטורית, כפי שאמר בן גוריון עם הקמת המדינה, בעלי ואני מנחילים לילדינו את העוצמה שבקיום של עם ישראל כאן, בארץ ישראל. "זה המקום היחיד הבטוח ליהודי", אמר לי אבי. הוא, ששרד את אימת הנאצים בפולין ואיבד שם את רוב משפחתו, בחר בחיים של עוצמה ועשייה, שמחה ואהבת האדם והארץ, והיה גאה עד מאוד במדינת ישראל.
מן הספר "פסיפס אנושי" מאת נטע ענבר־סבן
להקת עם היהודים להקה מיוחדת היא. היא הקדימה את זמנה במידה רבה. בחוקים החברתיים הנהוגים בה, מאפשרת להקת העם היהודי ריבוי קולות חיצוניים ופנימיים, ולא רק מאפשרת אלא גם רואה בכך את מהותה. הקולות ה"חיצוניים" נוגעים באספקטים וברבדים של ניהול החיים הן ברובד האישי והן בזה של הלהקה – של מכלול תפקוד האדם במהלך חייו. הספר יעסוק באלה כמו גם בקולות ה"פנימיים, אלה נוגעים ברוח, בנשמה, בנפש – במהות. והרי בשפתנו ובשפות אחרות קיימים מושגים רבים הבאים לתאר את עולמו הפנימי של האדם, את מהותו.
ריבוי המושגים מעיד על כך כי אין לנו ידע מוחלט מהי מהות זו, וכל מושג מעלה בנו רגש, מחשבה או הקשר מעט אחרים. הספר יעסוק בחלקים מודעים ושאינם מודעים, בקולות החיצוניים כפי שיעסוק בקולות הפנימיים, במושגי הקולקטיבי והפרסונלי, בטוב וברע, באור ובצל, כי זוהי מהות האדם ולהקת העם בעיניי. לא נכתב כאן שיר הלל לעם היהודי אלא הכרה במה שהוא. עם ישראל, העם היהודי, מאפשר, מכריח ומוקיר את הפסיפס; את הידיעה כי אנו כעם, כלהקה, כמשפחה, מורכבים מאנשים רבים שלהם קולות שונים.
על פי תפיסה זו, רק מתן מקום וכבוד לכל הקולות יאפשר את מימוש עוצמתנו כעם. בתוך כל אדם קיימים קולות שונים והם מותרים ומחויבים. ההתלבטות בין הקולות השונים מפיקה אנרגיה ועוצמה המאפשרות התפתחות. הדיסוננס, חוסר ההסכמה בין הקולות הפנימיים, הוא המביא לשינוי. החיים הפנימיים המתנהלים בנפשו של האדם, ואלו החיצוניים המתבטאים בתפקודו שזורים זה בזה ואין לאחד קיום ללא האחר. כבר במעמד הר סיני אמרו בני ישראל: "נעשה ונשמע": בעת הצורך קודם נעשה – נפעל, אולם נשאיר מקום לחשיבה ולדיון. בספר זה אדבר על החשיבות של נתינת מקום לריבוי קולות בתוך האדם ובתוך המערכות – הלהקות – שבהן הוא נמצא.
את ריבוי הקולות אני רואה בגינתי, זו המאגדת בה צמחים ובעלי חיים ויוצרת מיקרוקוסמוס של יחסי הגומלין בין כל הנוכחים בה. בכל חודש משתנה הגינה. עם בוא הסתיו פורחים ועולים, משום מקום כאילו, חצבים גבוהים המזינים את הדבורים ואת החרקים. ואז עלי העצים מצהיבים, מעט מאדימים ונושרים. האגוז והרימון נותרים עירומים, רועדים ברוחות ובקור כל החורף. גם המנגו נכנס לתרדמת עמוקה ורק הזית ממשיך להכסיף את עליו. בכל תחילת אביב אני מוצאת את עצמי יושבת על צמיג ישן וחופרת באצבעותיי באדמה הטובה, הכבדה. אני מוציאה את "עשבי השטויות", כפי שקורא להם בעלי, נלחמת בהם עד חורמה לבל ישתלטו על ביתנו כפי שעשו השיחים והעצים באגדת "היפהפייה הנרדמת" (פרו, 1697).
בהדרגה עולות החוטמיות ומנכיחות את עצמן, והנה כבר הן ענקיות וצובעות את הגינה בירוק כהה. הפיטנגו פורץ במחול סוער של פריחה והלימון מפריח את פרחיו לעתיד של לימונים צהובים. הדרורים, הבולבולים, השחרורים והתורים נראים כאשר בפיהם זרדים וציצי שיער של הכלב. הם נושאים אותם לבניית קן. כמה קינים אנחנו מגלים בכל אביב בחצר. לעיתים אנו רואים את הביצים ושומעים את ציוצי הגוזלים, לעתים מוצאים גוזל מת או ביצה שבורה שנאכלה על ידי חתול מזדמן. פעמים רבות אנו צופים במתבגרים הצעירים עומדים ליד הוריהם וצווחים כדי שההורה ייקח פירור וישים בפיו של המתבגר הצעקני.
עתה מגיעה עונת הזוחלים והרמשים: שלשולים למיניהם, חשופיות, עכבישים ולטאות – אפילו זוג חרדונים שם את משכנו בגינה לאורך שנים. היתושים והזבובים מזמזמים ללא לאות. כל אלה הם מאכל תאווה לציפורים הזקוקות לאוכל נוסף עבור הגוזלים שבקינים. עם ההתחממות מתחילים לצאת הנחשים המייראים אותנו. אחת לכמה שנים אנחנו פוגשים צפע מזדמן וגם את הנחשה הענקית, השחורה. פעמיים במשך שנותיי בגינה פגשתי אותה ואת עשרות צאצאיה חוצים בבהילות את השביל אל מקום מסתור. למדנו לחיות איתם, עם כל הצומח והחי בגינה. את חלקם אנו אוהבים ועוקבים בדריכות אחרי חייהם. מחלקם אנחנו מתעלמים, נעזרים במיטב ההדחקות כדי לספר לעצמנו שאינם קיימים.
כך, בעולם הגלוי לנו ובזה שרק בסתר ליבנו אנו יודעים על קיומו, מתקיימת 'להקת' הגינה שלנו, שבה מתרחשים יחסי גומלין מתמשכים המאפשרים לכולם להתפתח. בכל שנה אנחנו מוצפים חרדה: האם יתעוררו המנגו והרימון מתרדמת החורף? האם ינצו עלים חדשים? הציץ הראשון המראה על חזרה לחיים הוא יום חג בביתנו. אחריהם מגיע תור הוורדים: הוורדים שאבי לימד אותי בילדותי כיצד לגדלם, לגזום אותם ולדאוג להם. הם מודים לי על הטיפול בהם בפרחים ענקיים בצהוב עז, בבורדו, בסגול ובוורוד ובריח שהם מפיצים – איזה ריח! בהדרגה מבשילים הפירות. הקיץ תוקף אותנו ואני גוזמת שוב ושוב צמחים שיבשו. הגינה מתנקה מצבעיה העזים. הפסלים המונחים על האדמה מתגלים לאחר שבמשך החורף הוסתרו על ידי העלווה הכבירה, והגינה משנה את צורתה. בגינתי יש מקום לצמחים ולחיות רבות. בכל רגע נתון אחדים מהם מרימים ראש ועלווה ותופסים לזמן מסוים את הבמה. ואז מתמעטים בגופם ובמספרם ומפנים מקום על הבמה לאחרים. כולנו – הגינה, בעלי החיים ואנחנו, בני האדם – יודעים כי הם שם, גם אם חבויים, וברגע מסוים יגיע שוב תורם לעלות אל מרכז הבמה וחוזר חלילה.
כך גם העם היהודי. בכל רגע נתון יש מקום לקול מסוים לעלות ולהוסיף עוד גוון אל הפסיפס המורכב הזה של להקת העם. ואז הוא שוכך ונוכחותו מתמעטת. עדיין נשארת הידיעה כי הקול שדעך קיים ועוד יגיע הרגע שבו יעלה שוב אל מרכז הבמה. כוחנו כחברה, כאומה, הוא ביצירת היחסים בין הקולות השונים: אנו מאפשרים לקול מסוים בלהקתנו לעלות ולהישמע, ואז הוא דועך ונותן מקום לקול אחר. גם קול זה ידעך בעיתו ויפנה מקום לאחרים, וחוזר חלילה.
הספר שאתם קוראים בו עוסק בלהקות אנושיות: בצורות ובגוונים השונים שבהם הן מופיעות בקרב בני האדם ברחבי העולם בכלל ובלאום היהודי בפרט. לכידות הלהקה, גבולותיה ומשך הזמן שבו היא קיימת משתנים כל העת. האנשים המרכיבים להקות מתקבצים ונפרדים מהן. אנו חברים באין-ספור להקות, בחלקן חברות אמיצה ובחלקן מצטרפים לרגע ושוב עוזבים אותן. חברי הלהקה נמצאים במודעות שונה לחברותם בה, לדברים שאותם היא מעניקה להם ולאלו שהיא לוקחת או מונעת מהם. הפסיפס הצבעוני המרהיב שאותו ניתן לראות בכל להקה וביחסים בין הלהקות הוא גמיש ומשתנה. בספר אנסה להבין מהן אבני הבניין של הלהקות השונות שאליהן אתייחס, מהם מקורותיהן ואיך אנו חיים בתוכן מתוך דיון מתמיד בשאלת הזיקה שלנו אליהן. דבריי באים להכיר במושג חדש ולטבוע אותו – מושג 'להקה אנושית'. לא מיד ניתן להבין מהו המושג ומה עומקו.
הספר כתוב כספירלה: בכל פרק נוסף נדבך, נוספת זווית ראייה. בהדרגה מתבהרת השאלה מה מרכיב להקה אנושית, מהן תכונותיה, מהן נקודות החוזקה והחולשה שלה. בתוך אלה תופסים מקום התהליכים האישיים המחייבים את היותנו חלק מלהקה. הם אלה המאפשרים לנו, בני האדם, להיות חלק מלהקות שונות, לתרום להן ולהיתרם מהן. אני תקווה כי בהדרגה תחדור תפיסת הלהקה האנושית וכי בסיום הקריאה תדעו ותחושו כי נוסף כיוון לאופן שבו אתם מבינים את החיים שלנו.
כפי שכתבתי לעיל, כל אחד מאיתנו חבר בלהקות אנושיות רבות. הלהקות מתגבשות, משתנות בהרכב חבריהן, מתפרקות, "נחות" לפרק זמן מסוים ואז עולות שוב: גן שרה, הכיתה שלי, בית הספר היסודי שבו למדתי לפני 50 שנה. הספרניות הסבלניות בספרייה שאליה הלכתי מרחק חצי שעה בכל יומיים היו בלא ידיעתן הלהקה, שעזרה לי לקרוא ולהרוות את צימאוני הרב לספרים. להקות החברים מהשכונה ומהצבא צבעו את ילדותי ואת התבגרותי. אנו שייכים גם ללהקות גדולות הרבה יותר: המדינה, העיר, המזרח התיכון, העולם. אנו יוצרים לעצמנו כל העת להקות בעלות מספר חברים ואיכויות שונות: למשל להקת האנשים שבעזרתם מתנהלים חיי היום-יום שלנו: השרברב הנאמן, טכנאי המזגנים שניתן לסמוך עליי, הקופאית בסופר שאומרת לי: "בואי אליי, כשאני עובדת לא משעמם לי", ואוסף הגזם החביב המגיע לרחוב שבו אני גרה פעמיים בשבוע. בחלק מהלהקות אנו מכירים את חבריהן ובחלק הם נסתרים מאיתנו. חלק מהלהקות מתקיימות רק במודעות שלנו, כמו הלהקה שתיארתי לפני רגע, וחלקן ידועות והמבנה שלהן נהיר לכל חברי הלהקה. כל הלהקות חשובות לנו, לכולן משמעות במארג חיינו.
להקה חשובה שנוצרת עבורי כעת היא אתם ואתן, הקוראות והקוראים את הספר. כל עת כתיבתו אתם בדמיוני ואל כולכם אני מדברת ומספרת את סיפור הלהקות שלנו. פעמים דרכם של אנשים הכותבים ספרים שהם אומרים: כך הם פני הדברים. הספר שלי אינו בא לקבוע מסמרות. הוא ספר אישי המביא את המחשבות, את התחושות ואת האמונות שלי ושל אנשים שהיו, בזמנים שונים, חברי הלהקה שלי מאז לידתי. מסיבה זו יש מקום לכל אחד מכם, הנשים והגברים, הצעירים והמבוגרים, לחשוב ולהרגיש ולגבש לעצמכם דעה על כל נושא העולה כאן. אשמח לקרוא את דבריכם באתר או בדף הפייסבוק שלי.
מחיר הספר 89.00 שקל
למזמינים דרך האתר הנחה 9 שקלים
הספר יישלח בדואר רשום בתשלום של 20 שקלים
לארגונים, חברות וספריות נא ליצור קשר לקבלת מחיר מיוחד
